להסכים להיות קשורים

ועל הדרך, למה בטיפול בגישה אנחנו אף פעם לא עוסקים בהעברות?

אהבה זה דבר מסובך.

אנחנו מכניסים מישהו ללב שלנו, וכשטוב לו אנחנו הכי מאושרים בעולם, אבל אז כשהוא עצוב אנחנו עצובים, כשהוא במצוקה אנחנו כואבים וכשהוא אבוד אנחנו מבוהלים.

זה נכון בזוגיות, בהורות ובטיפול. בכל מקום שבו ממש איכפת לנו ממישהו שסומך עלינו ותלוי בנו.

בהתקשרות אנחנו לומדים לעזוב לרגע את המצוקה שלהם ולעשות קשר דווקא עם המצוקה שלנו שם, ולשאול תמיד את השאלה: ומה אתה עושה כשלא בטוח לך? ומה את עושה כשאת במצוקה? או במילים אחרות: איך אנחנו רגילים להגן על עצמנו כשאנחנו דואגים, פוחדים או חסרי אונים?

(כדמויות התקשרות זה תמיד מפעיל אותנו כשלשני קשה, ומי שזה לא מפעיל אותו סימן שמה שהוא עושה שם זה להתנתק ולהכחיש).

אז מה אנחנו עושים כשהילדים שלנו לא שמחים? כשהם לא מוצאים את דרכם?

מה אנחנו עושים כשבן/בת הזוג שלנו בתקופה ממש לא טובה?

מה אנחנו עושים כשהמטופלים שלנו מביאים לחדר תחושות של תקיעות, ייאוש וחוסר אונים?

כמי שמכשירה מטפלים ומלמדת התקשרות השאלה הזו מאוד מעסיקה הרבה אנשים במרחב שבו אני עובדת וחיה.

בהתקשרות אנחנו עסוקים בשתי שאלות:

קודם כל אנחנו לומדים את הנטיה שלנו: מה אנחנו נוטים לעשות כשאנחנו מופעלים? אנשים הם בסך הכל די צפויים, כי המערכות ההגנתיות שלנו די סטיגמטיות וסטריאוטיפיות. בעת מצוקה הן הולכות לאותה מערכת הגנתית קדומה שלמדנו בילדות כדי להגן עלינו.

השאלה הזו: מה את עושה כשקשה לך? היא די פשוטה ומאוד יעילה.

היא כוללת חיבור למצוקה שלי כדמות מטפלת ואוהבת, והיא כוללת הכרות עם מערכות ההגנה שלי.

אם אני רגילה לפתור- אני אלך לפתרונות.

אם אני רגילה לתת עצות -אני אתן עצות.

אם אני רגילה להשטיח ולעודד אני אמצא דרך להגיד לעצמי ולאחרים שהכל ממש בסדר ושאין מה לדאוג ואחפש דרכים לראות את הטוב והחיובי שבמצב.

אם אני רגילה להתנתק אני אעסיק את עצמי בכל מיני פעילויות שירחיקו ממני את הדאגה (בישולים, סדרות בנטפליקס או עבודה).

אם אני רגילה לחפש אשמים כדי להחזיר פשר ושליטה אני אבקר ואשפוט - את האחר, את עצמי או מישהו אחר בסביבה.

ואם אני מטפלת, מאוד הגיוני שאני מחפשת פרשנויות והסברים למה שקורה עכשיו כדי להחזיר שליטה ותחושת אונים כשאני במצוקה או כשהלכתי לאיבוד.

זו הסיבה שאני תמיד מחזירה את המטפלים שלי משאלות של ״העברות״ ו״השלכות״ ו״פרשנויות״ למרחב הרגשי הפשוט של : מה זה עושה לך כשהמטופלים שלך אבודים או תקועים?

כי אנחנו המטפלים נוטים להגן על עצמנו בניתוק מהרגש הקשה על ידי הליכה לניתוחים ופרשנויות. אנחנו עושים את זה גם לבני הזוג שלנו וגם לילדים שלנו, וזה ממש לא מה שאנחנו והם באמת צריכים ברגעים הקשים.

אז מה התקשרות מלמדת אותנו פה?

כשאנחנו יכולים לחזור לעצמנו, לראות ולהבין מה הנטיה שלנו כשקשה לנו כהורים, כבני זוג וכמטפלים. קורים שני דברים מדהימים:

קודם כל אנחנו מפסיקים לפעול מתוך האוטומט שלנו ומשחררים את אהובנו מההגנות שלנו - ותאמינו לי - הם תמיד מודים לנו על זה.

והדבר השני הוא שכאשר אנחנו אומרים לעצמנו במפורש ״אני במצוקה״, ו״ממש קשה לי״.

קשה לי כשזוג שאני מטפלת בו תקוע ומיואש. קשה לי כשהילדה שלי לא מוצאת מקום בחברה, קשה לי כשבן הזוג שלי חזר הפוך לגמרי מהמילואים ונראה ממש אבוד.

קשה לי כי אני מרגישה כשלון, קשה לי כי אני חסרת אונים וחסרת שליטה, קשה לי כי אני לא מרגישה ״אמא״ טובה.

וכשאנחנו אומרים במפורש שקשה לנו, ההתקשרות תמיד עושה את תפקידה: היא מזכירה לנו לא להישאר לבד בקשה ולבקש עזרה, חיבוק ותמיכה ממי שאוהב אותנו ואנחנו סומכים עליו: מבני הזוג שלנו, מהמטפלים שלנו, מחברים, מעמיתים לעבודה.

ואז קורה הדבר השני שהתקשרות יודעת לעשות באופן טבעי- כשאנחנו נותנים מקום ומקבלים עזרה עם ה״קשה״ שלנו, אנחנו מתפנים להיות הדמויות המטפלות המיטיבות שאנחנו: אנחנו יודעים להקשיב למי שבמצוקה ומיואש לעומק ולהבין אותו, אנחנו יודעים

להישאר איתו במקום הכי קשה בלי להיבהל, אנחנו יודעים לתת בו אמון ולראות את הכוחות שלו בלי לבטל את הקשה של עכשיו. ואנחנו יודעים פשוט לאהוב.

זה מה שהם צריכים מאיתנו.

וכשאנחנו נותנים להם את זה, גם המצוקה שלנו נעלמת, כי אנחנו נזכרים שאנחנו יודעים בדיוק מה לעשות כשקשה. אנחנו יודעים להיות האדם הכי נכון שם למטופלים שלנו, לילדים שלנו ולאהובים שלנו.