לוח יומי

תהיה עיסקת חטופים? לא תהיה? יצאו מחר כולם? יצאו שלושה? יצאו שישה? יהיה שלב ב׳? לא יהיה? חוזרים ללחימה? מפוצצים הכל? תוקפים בלבנון? מגייסים מילואים? הולכים לקרע שעוד לא היה עם מצרים וירדן? עושים הסכם שלום כולל במזרח התיכון?

לפני כ-18 שנים הגיעה אלי לטיפול אמא צעירה. בן הזוג שלה נכנס חודשיים קודם לכן להתקף פסיכוטי פעיל. זה היה שלב ראשון שהתברר אחר כך כהתחלה של סכיזופרניה. הוא נעלם לימים ואז הגיע הוזה ופרנואיד וישן במקומות ציבוריים. היא כמובן היתה מבוהלת עד טירוף ומבולבלת. הילדים שלה איבדו את זה. הם לא הקשיבו לה בכלל. הגדול נעשה אלים, השני נצמד אליה בטירוף והם היו הופכים את הבית. היא ניסתה לנווט בין הצורך לפרנס לבד, ההלם מול מה שקורה לבן זוגה והתפקוד של בית מוטרף. היא איבדה לחלוטין את תחושת המצפן והיכולת שלה.

אני זוכרת את החוויה הזו של לפגוש אדם עדין ומתוק ומלא אהבה שחי במציאות מוטרפת לחלוטין. העובדה שאי אפשר לדעת מה יקרה מחר ושצריך להמשיך לנהל שיגרת עבודה, בית והורות לילדים במצוקה. הבלאגן הנוראי בבית שיגע אותה אבל היא לא הצליחה לגרום לילדים להפסיק להוציא הכל החוצה מהארונות ולפזר דברים, ובטח שהיא לא הצליחה לארגן את הכאוס שהם עשו כשהכוחות שלה כל כך מדולדלים. היא איבדה שליטה בכל מרחב בחייה, והילדים היו השיקוף של אובדן השליטה והצפיות. מה יהיה מחר? לאיפה אנחנו הולכים? האם יהיה יותר טוב או יותר גרוע? מה אני יכולה לעשות? השאלות הפכו לשאלות קיומיות ממשיות, לא לשאלה חרדתית אמורפית.

הבנתי שהדבר שהם הכי צריכים זה לייצר בועה של שיגרה וצפיות בתוך עולם כאוטי ומוטרף. ביקשתי ממנה לקנות שני בריסטולים ולקחת עיתונים צבעוניים, מספריים, טושים ודבק.

אמרתי לה להגיד לילדים שיש להם משימה משפחתית לאחר הצהריים הזה - הם צריכים לעשות לוח יומי. בלוח היומי הזה תהיה טבלה של כל מה שקורה כל יום: השכמה, צחצוח שיניים, התלבשות, ארוחת בוקר, לוקחים תיקים, הולכים לגן, וכן הלאה... עד הרגע שהולכים לישון. כל פרט ופרט ביום נכנס ללוח.

ילד אחד כבר ידע לקרוא שעון ואותיות, ולכן בלוח היתה עמודה אחת עם שעות מדויקות ועמודה שניה עם פירוט של הפעילות. העמודה השלישית היתה של הילד הקטן. הוא גזר תמונות מעיתונים של דברים שמסמלים בשבילו כל שלב ושלב ביום והדביק במקום המתאים. במקומות שלא נמצאו תמונות האם ציירה את הפעילות המתבקשת.

אמרתי לה לתלות את הלוח במקום הכי מרכזי בבית, והיא תלתה אותו על דלת הכניסה מבפנים, מקום שרואים מכל פינה בסלון ובמטבח.

כשהיא חזרה בשבוע שאחרי היא סיפרה לי שבערב שבו הם הכינו את הלוח הילדים לקחו את המזרונים שלהם מהחדר וישנו למרגלותיו. הם הרגישו בטחון ליד הלוח. הוא היה הדבר היציב בחיים שלהם. הוא סימן להם גם אי של יציבות שאמא יכולה לספק להם. הם ישנו כל השבוע מתחת ללוח, הם הפסיקו לפזר את כל החפצים מהארונות בכוונה. הם הפסיקו להרביץ. הם חזרו הביתה כשהיא קראה להם מהחצר של הבניין, כי הם ידעו מה עומד לקרות בבית. הבית סימל בטחון ולא כאוס. בזכות זה, היא קיבלה כוחות לבקש עזרה בסידור הבית מאחותה, ויחד הן ארגנו את הבית מחדש.

השבוע יצאנו עם הילדים לנופש משפחתי. היה לנו נס ושני החיילים שלנו שהיו בעוצר מאז תחילת העיסקה הקודמת שוחררו במיוחד לנופש. היה טבע מדהים, הילדים אוהבים להיות ביחד, הם אחלה אחים ואנחנו נורא שמחנו להיות איתם. אבל האמת היא שהיה קשה ושמחנו לחזור הביתה, ועוד יותר לשיגרה.

לקח לנו יממה להתאפס ואז הבנתי שהנופש בעת כזו היה רעיון מתוק עם כוונה טובה אבל לא נכון.

בימים שבשיגרה זה היה מדהים לשבור שיגרה כולם ביחד. בימים כל כך מוטרפים, בשנה וחצי של פסיכוזה מדינית פעילה שמשפיעה על חיינו ומערערת אותם, כולנו צריכים לוח יומי, שיגרה, צפיות ובית.

אני חושבת הרבה על הילדים שלי בהקשר הזה- מתבגרים צעירים ומבוגרים שכל גיל ההתבגרות עבר עליהם בקורונה ואז במלחמה נוראית ואיומה.

יש לי שני בנים בקצונה שהשירות שלהם הוא תמונה של המצב באומה. אני חושבת על השלישי שעומד להתגייס בקרוב. כרגע הצבא לא מוותר על אף חייל קרבי ואין לו ולנו מושג מה יהיה איתו. אני חושבת על האחיות שלהם שכל גיל ההתבגרות שלהם נע בין חרדת קורונה, סגרים ומסכות לחברים ובני משפחה שנהרגו במלחמה הזו ובין אחים מגוייסים. ואנחנו עוד לא במעגל הראשון של משפחות חטופים, פצועים והרוגים.

גם בקליניקה התמונה המטורפת הזו בשיאה: אני מטפלת באנשים שעדיין לא התאוששו מהזעזוע הרגשי, הכלכלי והחברתי שיצרה הקורונה בחייהם. גם שם איבדנו כל אחיזה במציאות וכל אמון במבוגרים שאנחנו אמורים לסמוך עליהם שיובילו אותנו - רגע סגר, רגע חיסון, אין חיסון, יש תופעות לוואי לחיסון, משטור, פחד חברתי ועוד ועוד... ואני לא יודעת מה נכון ומה לא נכון ומה האמת. אבל אני יודעת שזה מרגיש אז ועכשיו כמו הילדים במשפחה הזו שטיפלתי בה אז - שמשהו פה לא שפוי, שאי אפשר לדעת מה יקרה מחר, שהכל לא צפוי, שאין על מי לסמוך.

אז אנחנו חזרנו הביתה, למיטה שלנו, לשיגרה שלנו. עשינו מלא כביסות, איפסנו את הבית.

חזרנו בתוך סערה, גשמים ורוחות... ולאט לאט אתמול השמים התבהרו, והיום יש שמש חמימה ונעימה בחוץ.. כאילו מזג האויר מסמל את הפנים שלנו.

ובחוץ המדיני- עדיין סוער והפכפך- אני פותחת כותרות ומרגישה בדיוק כמו זוג הילדים הללו עם מנהיגים (״הורים״) שאי אפשר לסמוך עליהם – שלא מסוגלים לתת לנו טיפה יציבות וצפיות ובטחון ושלווה וברור שאין תחושה שמישהו פה מחזיק אותנו ודואג לנו. כי הם מוטרפים, כוחניים ואימפולסיבים או שהם עסוקים בעצמם ובאינטרסים שלהם.

אז לפחות בקטן, אני חוזרת 18 שנה אחורה ומבקשת לעצמי, ומברכת את כולנו, שניצור לנו לוח יומי ונייצר שיגרה של בטחון לעצמנו, לילדים שלנו, לבני/בנות הזוג שלנו. כי מי שאמור להנהיג אותנו לא מספק לנו ״בסיס בטוח״ ולא ״חוף מבטחים״. ואני דואגת לנו, לכולנו. דואגת כמו לילדים האלה, כי הפכנו מוטרפים ואבודים ואלימים ושסועים.

ומה שכל אחד מאיתנו צריך זה לוח יומי קטן שייתן פינה בטוחה ושקטה ומתפקדת להניח לידה ראש כשהכל סוער והפכפכך בחוץ.