מה אעשה עם כל הפחד הזה?

בחיים בישראל של 2024 הפחד נעשה דייר של קבע, ולא אורח מזדמן כמו שהוא היה פעם.

בחיים של אמא לקצין לוחם לעוד קצין בסדיר ולעוד חייל בדרך הפחד הוא התחושה התמידית, שלעיתים רחוקות אני זוכה לרגעי מנוחה ממנה, וגם אז הוא נמצא שם אורב ומספר לי שבכל רגע הכל יכול להתהפך עלי.

אני מסתובבת ברחוב, מדברת עם אנשים, קוראת פוסטים, ולפעמים גם חדשות (לראשונה ב50 שנותי). אני פוגשת הרבה זעם, הרבה אלימות, הרבה צדק, הרבה ייאוש וגם לפעמים קולות של אמונה ושל תקווה ואינסוף אידיאולוגיות, אבל כמעט לא פוגשת פחד. פחד מרוכז וטהור וכואב בחזה ושורף בגרון כמו שאני מכירה מתוכי, פחד אימים.

אני יודעת שככה אנשים מתמודדים. אני הרי חוקרת כבר הרבה שנים כל מה שאנשים עושים עם הפחד לאבד את אהוביהם. זה מה שהתקשרות עושה. זה מה שהתקשרות מבינה לעומק: כל מה שאנשים עושים כדי לא להרגיש את הפחד או כדי להילחם בפחד.

איך אנחנו מנסים לשנות את המציאות גם אם זה לא עוזר וחוזרים שוב ושוב על אותה פעולה של לחנך או לשפוט או להגיד שוב ושוב כדי שהשני יישמע והמציאות תשתנה והפחד ייעלם. איך אנחנו זועמים כדי להרגיש קצת יותר כוח ושליטה או פשוט כדי להרגיש משהו אחר, כל דבר פרט לפחד וחוסר אונים.

איך אנחנו מסדרים לעצמנו בראש אמיתות כדי שהמחשבות ירגיעו את הפחד.

איך אנחנו מספרים סיפורי גבורה כדי להסתיר מאחוריהם את הפחד.

איך אנחנו מייצרים תקווה כדי לתת לפחד תאריך תפוגה.

איך אנחנו מתנתקים בכל דרך אפשרית: מסכים, חומרים, פעילויות רק כדי לא להרגיש פחד, אפילו אם המחיר הוא להרגיש הכל פחות, להיות נוכחים פחות.

איך אנחנו מנסים לשלוט על ידי מעורבות חברתית או פוליטית או על ידי ידע (לפתוח חדשות, לקרוא מאמרים בעיתונות וכו׳ וכו׳)

גם אני ככה, כמו כולם, בשנה האחרונה ובכלל, לרגעים כועסת וזועמת, לרגעים מנסה לשנות את המציאות, לרגעים מתנתקת לעשיה שלי, לכתיבה או לסרט. לרגעים מנסה לפחות להבין מה קורה - ״איפה אתה? מתי אתם נכנסים?״ וכו׳ וכו׳ , מחפשת כל שביב תקווה לזה שזה נגמר בקרוב... ועוד ועוד

אבל אולי בגלל שכל מה שאני עושה כל היום כבר הרבה שנים זה בדיוק לחקור את מה אנחנו עושים עם הפחד שלנו כל הדברים הללו לא מחזיקים אצלי מעמד יותר מכמה דקות. אני רואה את המנגנונים והם פשוט מתפיידים להם ואני נשארת רק עם הפחד החשוף והטהור.

ורק כשפעם בכמה זמן אני שומעת חברה שלא ישנה בלילה מדאגה לילד שלה, ורואה את העיניים הנפוחות מדמעות או את הקול הרועד משהו במפגש עם הפחד הזה שלה כמו מייצר ריכוך בלב שלי, פותח אותו ואפילו באופן פרדוכסלי מרגיע.

בטיפול התקשרותי יש עקרון שנקרא : ״התאמת רגש״. כשמישהו מרגיש רגש מאוד חזק אנחנו מראים לו שאנחנו מרגישים את הרגש שלו בעוצמה שהוא מרגיש ואז משהו נרגע.

הבנתי בימים האחרונים שזה שכולם כל כך רגועים, או כל כך כועסים, או כל כך מלאי תפילה והשראה וכל כך מנותקים וכל כך יודעים.. ורק אני פשוט ממש ממש פוחדת- זה ממש קשה.

זה קשה לי כי זה משאיר אותי לבד עם פחד חי, חשוף שאין לו שום הד אנושי שייתן לו קונטרה, שיחזיר לו הדהוד. וזה קשה לי גם כי הפחד שלי נשאר ככה חי בתוכי בעוצמה ללא ״התאמת רגש״ מבחוץ, אבל זה קשה גם כי המרחב חסר הפחד שסביבי קשה בשבילי. כשפוחדים ביחד נעשה רך, כשממירים את הפחד לשליטה, לעשיה ולגבורה נעשה קשה במרחב.

השבוע ברגע קשה תומר אמר לי: ״אני אעשה הכל בשביל הריפוי שלך״. עניתי לו: ״זה לא זמן ריפוי עכשיו, כשתיגמר המלחמה תהיה אפשרות לריפוי״, הבוקר אני מבינה: כדי להתרפא אני צריכה קודם כל לעבור דרך הפחד, להסכים לא להיות לבד עם הפחד, שמישהו יסכים להיות איתי בפחד. זה כל כך פשוט לי עם אנשים בקליניקה, זה כל מה שאני מאמינה בו, אבל זה בדיוק הפוך ממה שעשיתי עד עכשיו .

אני מלא זמן נמנעת מלכתוב על הפחד שלי, על כמה אני פוחדת, על כמה אני חסרת אונים עם הפחד הזה. אני אומרת לעצמי שאני שומרת על כל מי שסביבי, תומר, הילדים, התלמידים ובכלל כי נראה לי שאף אחד לא רוצה להיפגש עם פחד כזה.

והבוקר חשבתי לעצמי שאולי הפוך. אולי אם עוד אנשים יסכימו להסתובב עם הפחד שלהם חשוף ובחוץ אולי המרחב פה יתרכך, אולי הכבישים יהיו פחות מפחידים, אולי הפידים יהיו פחות מנותקים, אולי הבתים יהיו יותר רכים וקרובים ואוהבים וכנים. אולי יהיה אפשר פשוט לבכות ביחד. כי כשבוכים זה עוזר. וכשבוכים איתי, זה תמיד מרכך.

ואולי אני טועה. אולי באמת יותר קל לכולם להרגיש הכל, רק לא את הפחד. אז מקסימום אני שוב אשאר לבד עם הפחד הזה, אבל לפחות הוא ידע שהוא עכשיו באור, כי לחיות לבד בצל הפחד לא עובד לי.