מה רציתם שיקרה כשהתווכחתם ודיברתם על העמדה והתפיסה שלכם?

יש רגע בחדר הטיפול הזוגי שכל מטפל מכיר, וזה הרגע שבו בני הזוג לא מסכימים על משהו ומתחיל ויכוח סוער (קרה לכם פעם?)

בפעם הראשונה שזה קורה בחדר אני מאפשרת לזה לקרות לאיזה דקה או שתיים.

ואז שואלת 2 שאלות חשובות:

״מה רציתם שיקרה כשהתווכחתם ודיברתם על העמדה והתפיסה שלכם?״

בדרך כלל התשובה לשאלה הראשונה היא: שהיא תבין/שהוא יבין.

ואז אני שואלת ״זה עבד לך? זה אי פעם עבד לך?״

זה הרגע שאנשים צוחקים במבוכה.

ואז אני שואלת את השאלה השניה: ״איך אתם מרגישים עכשיו?״

והתשובות נעות בין יאוש, תסכול וריקנות.

הרגעים האלו בחדר הטיפול הם רגעי מפתח שעוזרים לפעמים לזוגות להתחיל לסובב בכיוון חדש את גלגלי הקשר שתמיד מתרסק על הקיר של דעות, אידיאולוגיה וטענות.

כשבני זוג מבינים שכשהם עולים למיינד, צודק וקדוש ככל שיהיה, הם מאבדים את האפשרות להבנה, מתרחקים זה מזו ומגיעים לאין מוצא מוכר ומייאש, נפתח מרווח לאפשרות חדשה שלא נשענת על עמדות ורעיונות. ההבנה הזו מחלישה את הפעולה האוטומטית של להסביר, לטעון, ולנסות לשכנע בצדקתם.

ככה זה גם במרחב הציבורי: מכירים את האנרגיה של ויכוחים פוליטיים? כשכולם עולים למיינד וכל אחד מנסה לשכנע את האחר. לא יודעת איך זה בשבילכם. אותי זה תמיד מכווץ, מתיש ומרוקן, ולא מייצר קירבה לעצמי או לאנשים שאיתם אני מתווכחת.

נחזור לחדר הטיפול, עכשיו כשהאנרגיה שהם קודם הוציאו על ״לשכנע״ (הפעולה שמוכיחה שבני אדם הם יצורים לא רציונליים) חופשיה ואני יכולה להשתמש בה לשינוי.

אני חוזרת לשאלה הראשונה ושואלת: אם הוא היה מבין אותך, מה היית יכולה להרגיש?

התשובה היא כמעט תמיד אחת מאלו: שהוא מעריך אותי, שאיכפת לו ממני, שהוא מחזיק איתי את מה שחשוב לי.

אני מציעה לה לשתף אותו בזה...

וכאן מתחיל קשר.

בשנה האחרונה, עוד מפרוץ המהפכה הדמוקרטית ועוד יותר מאז פרוץ המלחמה, ובמיוחד בימים קיצוניים וכואבים כמו אתמול, אני שואלת את עצמי לא פעם למה אני לא מבטאת את דעותיי הפוליטיות והחברתיות כמעט בשום מרחב. לא במרחב הציבורי וגם לא במרחב המשפחתי. הרי יש לי עמדה ודעות והן ברורות ומגובשות. ואני מאוד רוצה שינוי!

אני גם שמה לב שיש הרבה אנשים שמחזיקים דעות דומות לשלי ואני מרגישה מהם מרחק, ואחרים שאוחזים בעמדות הפוכות לחלוטין שאני קרובה אליהם בלב ובנפש וסומכת עליהם לחלוטין. ניסיתי להבין מה קורה פה. לקח לי זמן לתת לזה מילים אבל עכשיו אני מבינה שבמיוחד כשהמרחב בוער, (בזוגיות או במדינה) שינוי לעולם לא מגיע מהחלפת דעות. ולא רק שאף אחד לא ישתכנע אם אני אגיד מה אני חושבת, זה גם לא מעניין אף אחד מה אני חושבת ואפילו אותי זה לא מעניין באמת מה אני חושבת..

הדעות שלי , בכל עניין, הן רובד מסוים בהוויה שלי שאינו העיקר והוא לא הרובד שבו אני רוצה לשים את האנרגיה שלי ולחיות בתוכו.

לפעמים אני אפילו מרגישה אשמה על הדבקות שלי בכתיבה שהיא מעבר להבעת דעה על המצב. כאילו האדמה לא בוערת מתחתנו, כאילו אני לא מתהפכת במיטה בלילה מדאגה וכאב.

ואז אני נזכרת ברגע הזה בחדר הטיפול...

כשדיברתי על זה עם תומר הוא הזכיר לי את ההכוונה של הבודהה לא להיאחז ולהזדהות עם דעות, עמדות ורעיונות.

הכמיהה שלי בחיים היא אני להחזיק את הדעות שלו בעדינות ובאופן יותר רפוי ולשהות יותר ויותר במימד שהוא מעבר לדעות, מתוך ההבנה ששום דעה בשום ויכוח אף פעם לא הביאה אהבה, קירבה או שינוי לכיוון חיובי.

אני יודעת שבמרחב שמעבר לדעות, המרחב של הלב, של הצרכים הרגשיים ושל הכמיהות העמוקות, שם ורק שם, נובעת פתיחות אינסופית, נדיבות וראיית הטוב.

אני רוצה לשים אנרגיה שם.

אני מקיפה את עצמי באנשים שיחזקו את האפשרות הזו בתוכי, אנשים שדעתם שונה מאוד משלי אבל הבהירות ועומק הנפש שלהם לא מזדהה עם הדעה שלהם אלא עם הלב הפתוח שלהם והרגישות לכל אדם באשר הוא. כשאני הולכת לאיבוד בחרדה שלי למה יקרה פה במדינה ובשאלות על מה נכון לעשות אני שולחת יד לאנשים האלה ושואלת את עצמי: טלי, מה את רוצה להרגיש עכשיו? ... ונרגעת.