מחזות זמר

לפני כחודשיים התגלגלתי שוב ללונדון.

לונדון לא מחכה לי. אולי היא מחכה למיליוני אנשים אחרים, ככה לפחות זה נראה באוגוסט,

אבל לי היא לא מחכה. האמת שנראה לי שהיא ממש הופתעה שחזרתי.

למרות שאני מתגלגלת שוב ושוב לעיר הזאת יש בינינו הסכמה בשתיקה שכמה שפחות מהקשר יותר טוב (בעצם היא מסכימה בשתיקה, אני מתלוננת).

אז למה התגלגלתי שוב ללונדון? כי הילדה רצתה לראות ״עלובי החיים״. האחים הגדולים שלה ראו את המחזמר לפני כמה שנים ועפו עליו, הספר נקרא שוב ושוב בבית, ועכשיו הגיע התור שלה.

מה שמיוחד במחזות זמר בלונדון הוא שהתאטרון כולו בנוי רק למטרה אחת, ומשמש רק למטרה אחת- להיות הזירה של ההתרחשות של המחזה הספציפי הזה.

צוות השחקנים אמנם מתחלף מידי פעם- אבל הבמה, התלבושות והתפאורה קבועים- פעמיים ביום, המחזה מוצג בתיאטרון, כבר עשרות שנים- אותו תסריט, אותה מוסיקה- במקצועיות מופלאה.

חשבתי הרבה על העוצמה שבדבר הזה- של תיאטרון של הצגה קבועה ולא מתחלפת.

התחושה היא שאי אפשר להציג שם שום דבר אחר- כאילו יש שם עולם קטן שבו מתקיימת ההצגה הזו, 365 ימים בשנה, ורק הקהל משתנה.

חשבתי גם על הסיפור הזה, עלובי החיים, על דמויות שכמעט כולן שבויות בתוך מציאות חיים היסטורית וחברתית והופכות להיות קורבנות של חברה, מעמד ואירועים היסטוריים וכמה מעט חירות פנימית וחופש לעצב את גורלן יש להן.

חשבתי על עצמי, במדינת מלחמה במזרח התיכון, בממשלה שלא בחרתי, במלחמה שלא רציתי, ובעוד אלף נסיבות חיים חיצוניות שמשפיעות על חיי באופן דרמטי.

כמה בחירה יש לי לעצב את מציאות חיי?

ובתוך זה, בקליניקה, אני פוגשת יומיום אנשים שמשחזרים שוב ושב הצגת חיים לא מיטבית, מגיעים לקצה, נכנסים ללופים אינסופיים, למאבקי כוח ולמלחמות בתוך התיאטרון האישי של חייהם.

בשנה האחרונה, למרות הכמיהה הגדולה והזעקה הפנימית שלי, אני לא מרגישה שיש לי השפעה על הזירה הפוליטית-חברתית.

אבל, לעיתים, אני מרגישה שאני מצליחה לעזור לאנשים לשנות משהו בהצגה הפרטית שהם נקלעים אליה שוב ושוב במטבח, על הספה ובמיטה.

ברגעים הללו אני מרגישה ברת מזל. כשהתפאורה הישנה והקבועה מתחלפת והמסך עולה ותפאורה חדשה מופיעה - מ״עלובי החיים״ ל ״סיפור אהבה״.

אני לא מחפשת סיפורי גבורה אבל האנשים שמצליחים להחליף את המונולוגים הקבועים שלהם במילים שמעולם לא נאמרו ולייצר מציאות חדשה בחייהם הם אנשים אמיצים.

המחזה הקבוע הוא כל כך משוכלל, מוכר ומוגן, שבאופן פרדוכסלי יותר קל להילחם כל הזמן מלהסכים להיות פגיעים, חסרי וודאות, חסרי שליטה, ובעיקר מלהסכים לסמוך ולתת אמון.

זה קל לתת אמון לרגעים באנשים חדשים, באנשים ברחוב, בחברים. זה קשה מנשוא לסמוך על מישהו שחייך תלויים בו. זה פחד מוות לפתוח את הלב למישהו שפגע בנו מאוד, וזה כמעט בלתי אפשרי להיות חשופים בפני מי שאנחנו הכי רוצים שיראה אותנו.

אבל, זה הדבר היחיד שבאמת יכול לשנות את ההצגה.