מחשבות של הבוקר שאחרי

מחשבות של הבוקר שאחרי..

מתי אני יודעת שטיפול זוגי הצליח ?

כשאנשים מתחילים להרגיש את הפחד לאבד את השני.

זה תמיד מגיע באיזשהו שלב. דרך החלומות, דרך פחדים בהקיץ... ״שהוא יוותר עלינו״, ״שהיא תחלה חס ושלום״ זו הנכחה של התלות הקיומית.

לפני כן הפחדים שמגיעים לחדר הם פחדים אחרים:

להימחק, להידחות, להיות מותקף או מבוקר, להיות מנוצל, להיות לא מובן או לא נראה, שהצרכים שלי לא יתמלאו , שאנחנו לא מתאימים...

יש אינסוף פחדים בקשר לא בטוח. זה כל כך מורכב ומסובך ואי אפשר להחזיק את זה יחד.

ויש פחד אחד בקשר בטוח: הפחד לאבד. כשהוא מגיע אני אומרת לבני הזוג: זה פחד טוב!!!

והפחד הזה תמיד שולח את בני הזוג לעוד קירבה, לעוד יחד, לחיבוק. הוא שם ברקע את מה שפחות חשוב ומפריד בינינו ובחזית את הכוחות שמושכים לחיבור.

הפחד לאבד הוא הפחד שאמור להיות בראש ההיררכיה האנושית.

כי הוא כמו פחד מוות טוב ששולח אותנו למיצוי החיים, לחיים של משמעות, לדיוק של מה חשוב לנו.

הפחד לאבד מסמן לנו כמה אנחנו חשובים אחד לשניה, כמה אנחנו זקוקים אחד לשניה וכמה אנחנו רוצים לדבוק אחד בשניה.

בשנה האחרונה הנפש נקרעה מאובדנים ומפרידות.

ביממה האחרונה הנפש התמלאה על גדותה מחיבורים ומאבדות שחזרו למקומן.

כל שאר הפחדים, כל שאר המטרות הפכו משניות.

השנה הזו שינתה אותי, כי חוויתי בה ברמה יומיומית ובעוצמות מטורפות את הפחד לאבד.

הפחד הזה הציף וערער אותי, אבל הוא גם כיוון אותי. כשמקשיבים לפחד הטוב הזה הכיוון ברור - הוא מכוון לעוד אהבה, לעוד קירבה ולעוד השקעה במי שאני אוהבת.

הוא הזכיר לי שוב ושוב מה חשוב לי באמת ומה פחות.

אני חושבת שכאומה היממה האחרונה היתה כזאת. היא הזכירה לכולנו מה נמצא שם במרכז הלב שלנו. אומה שהיתה מרוטת עצבים אתמול בבוקר ומלאת אהבה והתרגשות אתמול בערב.

יש לי הרגשה שהמקום הזה יכול להתרפא רק אם לא נשכח את הרגעים שחווינו אתמול. רק אם נסכים להאמין שההתרגשות העצומה שהיתה פה היא הדבר הכי מחובר ונכון שחווינו, ואם ניתן סוף סוף ללב האוהב שלנו לכוון אותנו.

לכוון אותנו בבהירות להשבת כל מי שעוד יכול לשוב.

לכוון אותנו להשקעה בקשרים הקרובים שלנו, כי זה הדבר הכי חשוב לנו בעולם.

לכוון אותנו לאהבה ולקירבה כי זה בראש סולם העדיפויות.

אין שום דבר יותר חשוב מזה, ואם נראה לנו שיש, זה כי התרחקנו מעצמנו, התרחקנו מפשטות הלב שלנו, התרחקנו מהבית הפנימי שלנו שבו חיבור וחיבוק של ילד לאבא ואמא ושל אהוב לאהובה מעניק את כל השמחה ואת כל המילוי שאנחנו צריכים.