מלחמה בקשר

לפני שבוע כתבתי פוסט על הטראומה של הלבד״

מול הביטוי שלי ״להילחם שלא יישארו בלבד״ היו אנשים שהתרעמו טענו שמלחמה הרי קשורה לאלימות, ל״אחיזה״ ולשימוש בכוח. הטענה היתה שבטיפול צריך לתמוך ובקשר זוגי והורי צריך להרפות ולסמוך.

הם צודקים. בטיפול אכן צריך לדעת לתמוך, לתת רשות, להחזיק מרחב. לפעמים.

ובקשר צריך להרפות, להאמין ולסמוך. לפעמים.

ולפעמים לא.

בסיפור שלו, מעשה בשבעה קבצנים, הסיפור האהוב עלי, רבי נחמן מתאר באריכות איכויות של אדם מרפא. בין השאר הוא אומר שמי שיכול לרפא לבבות זה רק מי שיודע עשרה סוגים של דפקים. הדופק הוא קצב הלב - האיכות הרגשית של הלב ברגע מסוים.

המרפא שם אומר לחבריו: מי שיודע איכות אחת לא יכול לרפא. מי שיודע מנגינה אחת לא יכול לרפא. כדי לרפא צריך מגוון של איכויות, עוצמות, מנעד אנרגטי שונה. צריך להקשיב ולשמוע מה הדופק שנפגע ולרפא אותו במנגינה שלו.

בטיפול, וגם בקשר, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעבור בין סולמות וסגנונות מוזיקליים שונים.

יש לזה שתי סיבות:

1. כוונון.

2. וויסות.

הסיבה הראשונה היא וויסות:

כשתינוק לא רגוע , לפעמים הוא צריך מגע עדין ותנועה עדינה ולפעמים הוא צריך מגע יותר מחזיק ואנרגיה חזקה יותר של תנועה כדי להירגע.

בטיפול, כשמישהו מאוד מנותק או מאוד מופעל, הדבר האחרון שהוא צריך זה מטפל עדין. הוא צריך דווקא מטפל עם עוצמה, מטפל שיודע להוביל, לשלוף אותו מהמקום שהוא תקוע בו. הוא צריך מטפל שיכול להילחם עליו. מטפל שרק עושה מקום ומחזיק מרחב רך ותומך, משאיר את האדם בתוך ההפעלה הטראומטית שלו ומגביר את ייאושו.

הדבר נכון במיוחד כשמטפלים בזוגיות בהסלמה, וההפעלה כל הזמן נמצאת בחדר. מטפל שרק מחזיק מרחב יאפשר חדר סוער ופוצע. מטפל זוגי חייב לדעת לעצור, לקחת את המושכות ולהוביל, לא רק לתמוך. מטפל מחזיק זה מטפל שומר.

כך זה בטיפול, כך זה בהורות וכך זה בקשר זוגי. לכל אדם יש את מה שהוא זקוק לו כדי להרגיש אהוב וכדי להיות בטוח. זה קשור לכל מיני פרמטרים, מולדים ונלמדים, אבל בעיקר לפצעי ההתקשרות שלנו.

אם הפצע ההתקשרותי שלי היה חודרנות. אני רוצה שמי שאיתי קודם כל יעשה כבוד למרחב שלי, יבוא אלי ברכות ובבדיקה, יבקש רשות להיכנס, יבדוק אם מתאים לי.

אם הפצע שלי היה נטישה, או היענות דלה, אני זקוקה לנוכחות ברורה ולעוצמה גבוהה של רגש ושל אהבה כדי להרגיש בטוחה.

כמעט בכל זוגיות, יש אחד שצריך יותר החזקה רכה, פסיעה עדינה ואמון. הוא מופעל כשהשני מדבר בסימני קריאה. הוא צריך ריכוך בתחילת משפט ובסופו. הוא זקוק להאטה, בדיקה, בקשת רשות והזמנה.

לעומת זה, השני מאוים בדיוק מכל הדברים הללו. הריכוך וההיסוס מייצרים אצלו/ה חוסר בטחון. הוא זקוק בדיוק להיפך כדי להרגיש בטוח. הריכוך, העיגול והעוצמה הנמוכה מרגישים כמו חוסר נוכחות, ריחוק, ניתוק ונטישה.

האדם הזה מרגיש שהשני מוותר עליו, שהוא לא מספיק חשוב לו. הדבר שהוא הכי צריך זה שילחמו עליו, שיתעקשו עליו. הוא צריך הרבה אנרגיה בקשר, בהירות, ונוכחות חזקה של השני. רק כך הוא יכול להירגע.

זה קשור לוויסות- אנחנו מתווסתים במצבים שונים באופנים שונים.

זה קשור למגע- חלקנו זקוקים למגע רך וחלקנו מתווסתים ונרגעים רק במגע חזק.

זה קשור לעוצמת הקול- חלקנו זקוקים לקול רך ועדין, וחלקנו זקוקים לקול ברור וחי.

וזה קשור להובלה מול תמיכה.

והאמת היותר עמוקה היא ש״חלקנו״ זה ״חלקים של כולנו״. לכולנו יש חלקים ורגעים שאנחנו צריכים כך וחלקים ורגעים שאנחנו צריכים אחרת.

היכולת להתכוונן ברגע מסוים ל״דופק״ מסוים של הלב קשורה להבנה שאין ״משהו מסוים״ שעובד בטיפול או בקשר. העקרון החשוב ביותר בטיפול התקשרותי הוא התכווננות. ההתכווננות היא לאנרגיה שמופיעה ולפצע שמופעל מולנו ברגע מסוים.

וכן, לפעמים הפצע של מי שמולנו הוא שלא נלחמו עליו, ומה שהוא צריך ממני זה שאלחם עליו, שלא אוותר לו, שלא אשאר עדינה, רכה ומאפשרת. הוא צריך שאצעד קדימה עם אנרגיה גבוהה ואשלוף אותו מהמקום שהוא נמצא בו.

כל כך הרבה אנשים שמגיעים לטיפול עם חרדה בקשר הם ילדים שאפשרו להם הכל, שהרפו מהם. החוויה הפנימית היא תמיד ״לא היה איכפת ממני באמת״, ״לא התעקשו עלי״, ״להורים שלי היה יותר נוח להרפות ולהסב ראש״. רבים מאיתנו משחזרים את החוויה הזו בקשר הזוגי שלנו, לא?

האם אתם לא מכירים את החוויה הזו בקשר שהייתם רוצים שיחזיקו אתכם יותר חזק, שילחמו עליכם, שיתעקשו עליכם?! ואם הייתם שם, הדבר הכי גרוע זה להרגיש שמשהו בכם לא בסדר שזה מה שאתם זקוקים לו.

מלחמה בקשר, על הקשר, על השני, היא לא תמיד דבר רע. היא גם לא תמיד דבר טוב.

העיקר בקשר זה האפשרות לנוע בגמישות בין איכויות שונות של קשר מתוך הקשבה למה שהשני צריך כרגע. האג׳נדה שיש אנרגיה טובה ואנרגיה רעה תוקעת אותנו במנעד צר ולא מאפשרת התכווננות לצורך הרגעי של האחר.

יותר מזה, האג׳נדה שצריך ״להרפות״ לא מאפשרת לשמוע את הצורך והכמיהה שמובעים בקשר, עושה את מי שזקוק למשהו אחר ״פגום״ או ״מוגזם״ ומייצרת שחזור של נטישה ופציעה.

לחימה היא לא בהכרח תנועה פוצעת. היא יכולה להיות גם תנועה של אהבה.

בשבועות האחרונים אנחנו שומעים שוב ושוב מחוזרי השבי שהדבר שהחזיק אותם שם היה רגעים שבהם הם ראו בטלוויזיה שיקיריהם נלחמים עליהם. ככל שמישהו יותר בצרה, יותר רחוק, יותר בבור של הטראומה ויותר תקוע הוא צריך שילחמו עליו יותר חזק. כשהאדם רגוע ונוכח הוא צריך בעיקר מרחב ואפשור כדי לעשות את התהליך שלו בעצמו.