מעבדות אל קשר

היציאה מעבדות אל הקשר

הרבה אנשים פוחדים להתמסר לקשר.

״אני ממש צריכה את החופש שלי״

״אני נמחק בקשר״

אני רוצה לדבר היום על קשר כאמצעי ליציאה מעבדות לחירות אמיתית.

האומנות הכי עמוקה של הקשר היא האומנות של להתרחב ליותר מהעצמי המוגבל של הרגע הזה, ליותר מאמת אחת.

נאמנות לאמת שלכם היא חשובה וכל כך הרבה מאיתנו גדלנו במרחב בו האמת האישית הושתקה על ידי החברה או על ידי המשפחה.

כל כך הרבה ילדים מבינים בשלב מאוד מוקדם באופן לא מודע שעדיף לא להקשיב פנימה, לא לשאול את עצמי מה טוב לי או מה נכון לי כדי לשמור על עצמי וכדי לא להפסיד את הקשר עם ההורה.

אבל האם היציאה מעבדות לחירות זה לעשות את התנועה ההפוכה?

רק להקשיב לעצמי, רק ללכת עם האמת שלי, רק להיות נאמנה לעצמי?

החופש לעשות מה שאני רוצה הוא כלא שמשאיר אותנו צרים ומצומצמים בעולמנו.

זה חופש שבא מפחד, מפחד להרגיש אשמים, מפחד שיביישו אותנו, מפחד לערער על תפיסות ישנות או להגמיש גבולות ששמרו עלינו.

אנחנו פוחדים להשתנות, כאילו אם נשתנה נפסיד את עצמנו.

זה בדיוק הפוך! אם נשתנה נרוויח עוד מעצמנו, נגלה עוד חלקים שהיינו צריכים להגלות כי היינו צריכים להגן על עצמנו.

אנחנו מקפידים להיות המחזיקים של האמת המוחלטת כדי לא להרגיש שאולי לבחירות ולמעשים שלנו יש אימפקט על האחר- ואולי האימפקט הזה הוא הזדמנות לנו לדייק את האמת שלנו.

״עצמי״ בוגר הוא היכולת להחזיק בתוכי גם וגם, היכולת להיפתח לחוויה הרגשית של האחר ולהחזיק מורכבות.

אני שומעת אנשים שיוצאים מריצוי ל״אסרטיביות״. ״אני רוצה חופש להביא את כל החלקים שלי לקשר״ -זה נשמע נהדר, אבל האם אתה בחופש גם להישאר עם זה בתוך הקשר, האם יש לך חופש גם להיות עם בת הזוג שלך ולבדוק מה הדברים שהבאת עושים לה?

האם אתה מספיק יציב לבדוק אם אולי היא מזהה שם משהו חלקי? לא בשל? אולי החלק הזה שלך הוא ממש חשוב אבל יש לך עוד דרך לעשות איתו עד שהוא יהיה מזוקק ונקי ומה שזוגתך מרגישה היא כור ההיתוך שיזקק אותך?

ואולי אלו הילדים שלך שכדאי להקשיב למה שהם מרגישים כשאת רבה עם מישהו ברחוב על העקרונות שלך? אולי כשהם אומרים לך שאת עושה להם בושות הם גם מספרים משהו חשוב שכדאי לך להקשיב לו?

מהצד השני יש אנשים שכשהם מרגישים ״נפגעים״ בקשר הם לא יכולים לשאת מורכבות. כשבן/בת הזוג מנסים להראות להם שגם להם יש להם חלק במה שקרה הם יטענו שעושים להם גז לייטינג, הם יכעסו שהם לא מקבלים הכרה. הם לא מסוגלים לשאת שאולי יש משהו פוגע בהתנהלות שלהם או בדרך בה הם מביאים את הפגיעה שלהם.

החירות של הלבד היא לא חירות אמיתית. היא צמצום הגנתי ששומר עלי מפני הפחדים של עצמי.

החירות של היחד היא האפשרות להרגיש את עצמי גם התוך מרחב של מורכבות, גם לצד אדם אחר שהוא לא פחות אמיתי ולא פחות צודק ממני.

עצמי יציב ונאמן לאמת פנימית הוא לא עצמי שצריך כל הזמן להישמר מאמת אחרת, ממפגש עם לב אחר, מהתמסרות למשהו שיותר גדול מהאמת שלי.

עצמי שצריך כל כך להישמר הוא עצמי רעוע ושברירי. עצמי כזה הוא תולדה של פחד ולא של חירות.

כשמישהו חושב שיש את הדבר הנכון לעשות והוא מצליח לרכך את הגבולות של מה שנכון או לא נכון כי הוא פוגש מישהו אחר שמה שנכון לו לעשות זה בדיוק ההפך.

כשמישהי מרגישה שהיא ממש פגועה בגלל מה שקרה בינה ובין האיש שלה, והיא מצליחה לראות שמעבר לפגיעה שלה קיימת הפגיעה שלו ותוך כדי שהיא נפגעה היא גם פגעה.

כשמישהו בוחר בחירה מסוימת בקשר והוא לא מתנתק כדי לא להרגיש אשם או כדי לא לפגוש אי נוחות אלא מוכן להקשיב מה השני באמת מרגיש מול הבחירה הזו- זו חירות.

זה נכון במרחב האישי, זה נכון גם במרחב הציבורי.

הפחד לראות מורכבות הוא כלא, הפחד מלהחזיק גם וגם הוא חדר צר שהעצמי כלוא בו.

המסוגלות לפגוש שכשאני עושה משהו מי שאיתי מרגיש מול זה משהו ולא לפחד להקשיב לזה. הבחירה לא לברוח מהקשר אל העצמי אלא להישאר עם עצמי ועם השני ולהחזיק גם אמת אחרת, להחזיק קרוב ללב שלי גם לב אחר- זו יציאה מעבדות לחירות.