ניתוק כדלת להחלמה

בתוך גלים רגשיים גבוהים של מלחמה, פחד וחוסר וודאות אני פוגשת שוב ושוב כמה ניתוק רגשי הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו.

המאפיין הרעיל והממאיר ביותר של פוסט טראומה הוא הניתוק הרגשי או האלחוש.

לניתוק יש הרבה סוגי מופעים. הוא יכול להופיע כדכאון, כחוסר חשק, חוסר סקרנות ופתיחות, תפקוד טכני ללא הנאה, עיסוק אובססיבי בחדשות או באקטואליה או כהתמכרות לחומרים או למסכים.

ההשפעה של ה״אלחוש״ הרגשי על קשר זוגי ועל הורות היא עצומה.

להרגיש פחות בקשר זה אף פעם לא פתח לבטחון, לקירבה או לאהבה.

מי שחי ליד מישהו מנותק נמצא בחרדה איומה. יש לו שתי ברירות: לחיות כל הזמן בווליום גבוה ובמתח נוראי של ניסיון ״להוציא את השני מהניתוק שלו״ ולהחזיר אותו אלי, או להתנתק גם ולהרגיש פחות.

לניתוק יש תופעות לוואי קשות:

אחת מהן היא שמרגישים פחות. בקשר להרגיש פחות זה מעורר חרדה אצל השני אבל זה גם פשוט מבהיל נורא. להרגיש פחות אהבה, פחות סקרנות, פחות איכפתיות ובטח פחות משיכה ותשוקה זה נורא מפחיד ומבלבל. בתוך הבלבול מתחילות לעלות שאלות:

מה זה אומר על הקשר? מה זה אומר עלינו? האם אני אצטרך מעכשיו לחיות בלי להרגיש כדי לשמור על הקשר? על המשפחה?

הרבה אנשים עם פוסט טראומה מתחילים לעסוק בפעילויות אקסטרים – מספורט קיצוני ועד להתמכרויות, הימורים או הרפתקאות מיניות נסתרות - הם מחפשים ריגושים ומפצים בלהרגיש בחוץ על מה שהם כבר לא מצליחים להרגיש בפנים.

אולי הם מקבלים ״זריקות״ של דופמין ושל אדרנלין, אבל הקשר נעשה יותר ויותר מרוקן ומסוכן. מי שאיתם בקשר מרגיש יותר ויותר מאוים - לא מספיק שאני חיה עם מישהו שמרגיש כמו פלקט, נעדר רגשית ולא רוצה אותי - הוא גם נדלק בחוץ או מול המחשב, ויש כוחות שמושכים אותו החוצה מהחיים ומהקשר.

הדבר הזה מוביל לתופעת הלוואי המדוברת פחות של הטראומה: תחושת פגימות.

כשאנחנו מנותקים, אנחנו גם לא מרגישים וגם לא מספקים את הסחורה.

יש ״דעה קדומה״ כזו שמי שמנותק לא מרגיש או לא יודע שהוא מנותק ולכן רק השני סובל.

ההפך הוא הנכון, אנשים שחיים בניתוק ובאלחוש טראומטי מרגישים מאוד פגומים, מאוד נכשלים, מאוד אשמים. הם פשוט כל כך חסרי אונים מול הניתוק שלהם שהם לא מתעסקים בזה ולפעמים אפילו לא מודים בזה. הם מרגישים שמשהו דפוק בהם כי הם פחות ״חיים״ והם מרגישים שהם בני זוג והורים כשלון כי הם לא מספקים למי שהם אוהבים את מה שהוא צריך- תחושה של אהיבות ונחשקות.

להבדיל מבני הזוג שלהם שצועקים לעזרה ומבקשים פתרון - מי שמנותק מרגיש כל כך הרבה בושה ואשמה על הניתוק ולכן נשאר שם לבד.

הטראומה היא שחזור נוראי של להישאר לבד במקום שבו אנחנו לא מצליחים, במקום שבו אנחנו חסרי אונים ובמקום שבו אנחנו מרגישים פגומים.

והיא משתחזרת שוב ושוב בקשר זוגי או באהבה.

השנה כולם מדברים על טראומה - טראומה של מלחמה, טראומה של מילואימיקים, של ניצולים ושל פצועים.

אני עוסקת בטראומה השקופה יותר- הטראומה ההתקשרותית.

הטראומה שקרתה לפני שהיו לנו מילים, הטראומה שהיא פרי של מה שלא קרה ולא ניתן בילדות ולא של ארוע מחריד אחד. הטראומה שעיצבה באופן שקט ולא מודע את כל המבנה האישיותי שלנו. הטראומה שאי אפשר לספר.

אלחוש רגשי שהחל בגיל חודש או בגיל שנה כדי לשרוד באופן רגשי הוא הרבה יותר שקוף, הרבה יותר מפגים והרבה פחות מודע מ״הרדמה מקומית״ בעקבות ארוע טראומטי.

האישיות כולה מעוצבת סביב תפקוד מנותק (דכאון סמוי) או סביב תת תפקוד דכאוני בעקבות הטראומה המוקדמת.

בקשרים זוגיים הדבר הזה הופך לבלתי נסבל ולמקור למתח ולמצוקה אינסופיים, ואז השחזור מתרחש שוב ושוב. בתחילת קשר ההורמונים של ההתאהבות מייצרים אשליה של חיים, של התרגשות ושל חיבור, וכשהם מתפוגגים הניתוק העמוק והמוכר חוזר.

האם אפשר לעשות משהו עם הניתוק העתיק, האוטומטי והלא מודע הזה?

במילים אחרות, האם אפשר לצאת מדכאון, מאלחוש ומחיים של ערפול והתמכרות?

מי שמטפל בזוגות יודע כמה הניתוק הזה הוא הסיבה ל-90 אחוז מהבעיות בקשר זוגי. מי שלא מבין שמה שהוא רואה זה ניתוק יכול לייצר עוד ועוד חוויות של כשלון ופגימות אצל בן או בת הזוג ולהעמיק את הניתוק, הייאוש מהקשר והטראומה.

מטפלים שלא מכירים לעומק את כל הצורות של הניתוק הטראומטי יכולים בקלות ליפול ברשתו של הערפל הניתוקי ולפגוע באפשרות לריפוי ולקשר.

ההבנה ההתקשרותית היא שניתוק הוא מנגנון הישרדותי ששמר עלינו הכי קרובים לדמות ההתקשרות שלנו והכי מוגנים מפגיעה ומהתפרקות רגשית כשלא היתה אפשרות טובה יותר להקל על המצוקה. הניתוק לא יכול ללכת כשמנסים להילחם בו, כי כשאנחנו מרגישים מאוימים, מבוקרים או כשמבקשים מאיתנו לעשות משהו שאנחנו לא יודעים לעשות כמו לדבר על עצמנו או להבין מה קורה לנו עכשיו, אנחנו פשוט מתנתקים יותר.

רק מי שמסכים להתיידד עם הניתוק, להתקרב אליו, להתעניין בו, לתת לו מילים, לשבת לידו בסבלנות ולתת לו רשות, יכול לעזור לערפל של הניתוק להתפוגג.

ערפל רגשי דורש עדשת זום אין רגשית. לא זום אאוט לסיפור של הטראומה ולא לפתרונות של מה שלא עובד בקשר.

ערפל טראומטי דורש מישהו שמבין בפרטים הקטנים של הרגע. מישהו שיודע מה לעשות כשלא רואים ולא מרגישים כלום.

השבוע הקפצתי את הבן שלי עם שני חברים שלו לטיול. הבן שלי היה מוטרד מזה שיש ערפל והראות ממש לא טובה. אמרתי לו: כשאתה רוצה ראות טובה, אתה נלחם בטבע. כשאתה מסכים להישאר בקשר עם הטבע הקרוב אליך - אתה מוצא שם המון צלילות ואינסוף חיים.

ככה זה עם ערפל בטבע וכך גם עם ערפל אנושי. דווקא כשאנחנו מסכימים להיות עם הערפל, לא לקבל תשובות, לא לראות רחוק - דווקא אז אנחנו פתאום רואים במה שלידינו יופי מדויק ועמוק.

אפשר לנצח את המנגנון הניתוקי. אפשר להחזיר רגש, תחושת חיים, תשוקה ואהבה.

בשביל זה צריך ידע בטראומה, הבנה של מהו בטחון בקשר, מוכנות להיות עם מי שאיתנו ברגע הזה והרבה סבלנות ועדינות.