סיפורי ילדות וריפוי טראומה

אנשים לפעמים אומרים לי:

הפצע ההתקשרותי שלי הוא שאמא שלי עזבה כשהייתי בגיל...

הפצע ההתקשרותי שלי הוא שההורים שלי היו...

זה לא הפצע ההתקשרותי. זה הסיפור ההתקשרותי. בעצם זהו נרטיב אישי על הדרמה המשפחתית.

הנרטיב הזה חשוב לנו כי הוא נותן לנו פשר, שליטה ומובנות ברגעי הצפה, איום, בושה, הלם וחוסר אונים. הנרטיב הזה הוא הדבר שנקרא לו הרבה פעמים ״מודעות״, אבל הוא לא באמת עוזר לריפוי או לחוויה חדשה בכאן ועכשיו.

לעיתים זה אפילו הפוך. אני רואה את ההפעלה הטראומטית קורית בחדר - הרגע שבו מישהו מופעל באופן קיצוני ברגע בלי שקרה משהו באמת מסוכן במציאות, ואז מסופר סיפור הטראומה - ״אני מרגישה עכשיו כמו עם אבא שלי...״.

הקפיצה הזו לסיפור הטראומה היא בעצם ניתוק ממה שקורה עכשיו. היא לא מאפשרת יצירת בטחון ברגע הזה. היא לא מאפשרת קרקוע אמיתי או עבודה אמיתית בקשר וברגשות שעולים ברגע הזה. היא גם לא מאפשרת הכנסת מידע חדש ובטוח.

בעצם הסיפור ההתקשרותי הזה הוא מנגנון של ניתוק.

וזה כל כך מבלבל, כי כשסיפור הטראומה עולה ומתנגן בראש הוא מפעיל מאוד. הוא מפעיל מחשבות קיצוניות ומייאשות ומייצר רגשות חזקים מאוד. אנחנו מרגישים המון, אנחנו מוצפים, ואנחנו מספרים מה קורה לנו, ואז אנחנו גם מתנהגים לפי זה - תוקפים, משליכים, הולכים לקצה או מתייאשים.

אבל מה שקורה ברגע הזה באמת הוא שאנחנו כמו נחטפים לסרט שמוקרן בראש שלנו. זהו סרט מבהיל, עצוב, מכאיב ומייאש, ואנחנו מאוד חסרי שליטה וחסרי אונים בו. אנחנו תמיד תמיד נפגעים בו, ומה שאנחנו לא מסוגלים לראות זה שאנחנו גם תמיד תמיד פוגעים בו.

אבל האמת היא שכשמישהו עסוק ברגע הפעלה בטראומת הילדות שלו, הוא התנתק. הוא התנתק מהמציאות, מהכאן ועכשיו, ממה שקרה בקשר עם בן/בת הזוג, והלך למקום אחר.

השאלה אם הסיפור שהוא מספר מדויק או לא - לא רלבנטית.

השאלה האמיתית היא האם הוא יכול לחזור ולהתחבר.

למה להתחבר? להווה ולדמות ההתקשרות של עכשיו .

פעם אנשים היו יכולים לשבת מולי שעה שלמה ולספר סיפורי ילדות דרמטיים בלי לעצור.

הם היו יוצאים מהקליניקה והיתה תחושה שדיברנו על דברים מאוד רגישים וחשובים, אבל לא היה שום שינוי.

למה? כי שום סיפור לידה, סיפור ילדות וסיפור טראומה הם לא הפצע החי בכאן ועכשיו, וכשלא נמצאים במה שקורה בקשר ובתוך עצמנו בכאן ועכשיו - אין שינוי.

היום אני יודעת שככל שהסיפור יותר נוכח בחדר יש פחות ריפוי.

ריפוי מתחיל כשאנחנו מוכנים להישאר בסקרנות במרחב הלא מדובר שבין אני לאתה ובין את והוא, ולראות מה קורה.

מה קורה בגוף כשהעיניים נפגשות? מה קורה כשהן לא?

מה קורה בגוף כשהוא מדבר? מה קורה כשהוא לא?

מה קורה בגוף כשאני אומרת לך ש...?

מה הגוף רוצה לעשות?

נרטיב שמייצר פשר ושליטה חוסם תנועה חדשה, עובד במעגל פנימי סגור ומשחזר שוב ושוב את הפגיעה.

ריפוי מתחיל במעט מאוד מילים - במילים הפשוטות של הרגע.

במפגש עם הגמגום והעילגות שיש שם

במצב תינוק - שם אפשר להתחיל להרגיש מחדש את עצמי ואת האחר, את הכמיהה, את הצורך, את התלות, את הפחד, הכאב והאהבה.