על הסבלנות נדבר בפעם אחרת, שתחכה בסבלנות...לגבי הגמישות - זה כל כך אנדר רייטד לדבר על גמישות.

כשהייתי בחורה צעירה שמעתי פעם איש אחד חכם שאמר שיש שתי תכונות אנושיות חשובות באמת: סבלנות וגמישות.

אנשים מדברים על רגישות ועל כנות, על חכמה, עומק ואומץ, על טוב לב ונדיבות. מי מדבר על גמישות?

אצלי בקליניקה גמישות מקבלת מקום ראשון ללא ספק.

הערב חג שני של פסח. זה הזמן שבו עם ישראל מגיע לים סוף והמצרים רודפים אחריהם, והים נפתח לשניים כדי שהם יוכלו לעבור.

(נתעלם רק לרגע מהקטע שבו הוא נסגר על המצרים והם טובעים).

אז יש מדרש כזה שאני נזכרת בו כל שנה שאומר שלפני שאלוהים ברא את הים, הוא עשה איתו דיל:

אני נותן לך ״טבע״. למים יש חוקים פיסיקליים, הם לא אמורים לעמוד.

אבל רגע לפני שאני מפעיל לך את הטבע שלך- אני מכניס לתוכך פיצ׳ר – ופיצ׳ר הזה הוא שכשעם ישראל יצטרכו לעבור, אתה תשנה מהטבע שלך בשבילם ותיפתח. זה התנאי שלי לקיום שלך.

אז בעצם בבסיס הקיום של כל אחד מאיתנו נמצא דווקא השינוי מהטבע שלנו.

במילים אחרות: יש לנו איכות שהיא יותר עמוקה ויותר ראשונית אפילו מהטבע שלנו- וזה השינוי מהטבע שלנו במפגש עם מישהו אחר. זוהי גמישות.

השאלה היא האם אנחנו שומרים על עצמנו מהאיכות הזו או שאנחנו מבינים שזה כוח הטבע הכי עמוק והכי ראשוני שלנו.

אנשים כל הזמן אומרים לי: יש לי טראומה מאוד עמוקה ולכן אני מתקשה לעשות קשרים.

פגשתי בחיי אנשים עם טראומות עמוקות ונוראיות מנשוא שעושים קשר, מתקדמים ומשתנים בטיפול, עושים שינוי עצום בקליניקה ועושים אהבה יציבה.

פגשתי גם אנשים שלא משתנים - שבאים סגורים, שאומרים שהם באו ללמוד אבל בעצם הם באו כדי שהשני ישתנה, שמשכנעים את כל מי שסביבם שהם בסדר ושהסיפור שלהם על עצמם ועל השני הוא הסיפור היחיד שנכון. שהתפיסה שלהם שהשני הוא הבעיה היא האמת ולכן הם לא פתוחים, הם חיים במעגל סגור עם עצמם ושום דבר לא באמת משתנה.

התחושה איתם היא שכשמנסים לעשות איתם תהליך שינוי, כשמנסים להכניס מידע חדש למערכת שלהם, אתה או טובע בים או שמכה בך גל ואתה עף לחוף.

או במילים אנושיות: או שאתה חוטף תקיפה חמורה על זה שניסית לומר להם משהו אחר מאיך שהם מבנים את הסיפור שלהם על המציאות או שאתה טובע בווכחנות ובנוקשות.

השנה יש לי שני קשיים עם המדרש הזה:

הקושי הראשון הוא שאני חושבת שהתנאי הזה - לשנות מהטבע שלי ולהיפתח - הוא לא חד פעמי. אני חושבת שהתנאי הזה הוא תנאי לקיום האנושי. אני לא מדברת על ״להשתנות״. אני מדברת על עצם התנועה העמוקה של פתיחות. לא מדובר בסובלנות, ביכולת לקבל שתי דעות, אלא באמת במוכנות עמוקה לצאת מהמעגל הסגור של התפיסה שלי על המציאות. גמישות אמיתית מתחילה מלהיות פתוח לזה שיש משהו שאני מפספסת בסיפור שלי על הקשר הזוגי שלי ושהאדם השני רואה או מרגיש את מה שאני מפספסת ורק אם אני אוכל לשמוע אותו ולא להדוף אני אוכל להיגאל מהראיה הצרה והמוגבלת שאני לכודה בתוכה.

הקושי השני קשור לעמדה של עם ישראל מול הים: האויבת הגדולה ביותר של הגמישות היא הקורבנות.

אם אני הקורבן במערכת היחסים שלי, אם אני הקורבן של סיפור חיי, אם אני הקורבן של ההיסטוריה - אין שום סיכוי שאהיה גמישה, אין שום סיכוי שאני אוכל לגדול ולהשתנות.

אם אני הקורבן מי שאיתי מרגיש שכל פעם כשהוא מנסה להגיד לי משהו הוא חוטף גל ענק שמעיף אותו כל כך רחוק עד שהוא מתייאש מלדבר.

קורבנות משאירה אותנו בעולם פנימי שיש בו תנאי- רק אם השני יעשה תנועה של שינוי- החיים שלי ישתנו, אם הוא יהיה בטוח, אם היא תקשיב לי באופן שאני צריך, אם הוא ילך לטיפול, אם היא תפסיק להיות מופעלת וכו׳..

ההתניה הזו היא בעצם קורבנות שמשאירה אותנו כלואים וחסרי אונים בתוך הסיפור הפנימי שלנו. התנאי הזה לא מאפשר לנו להיות באמת פתוחים לכוח העצום שיש לנו לעשות שינוי אמיתי במערכות היחסים שלנו.

כשהייתי אמא לילדים קטנים אחת התופעות ששיגעו אותי היו אימהות שכל צהריים אוספות את ילדיהם מהגן ישירות לגן המשחקים ועומדות שעות ומתלוננות על הגננת.

תמיד אמרתי בתוכי:

יש 2 אפשרויות טובות:

אחת היא לראות מה אני יכולה לעשות כדי להפיק מהגננת את המקסימום שלה- לתת לה להרגיש בטוחה , להרים לה, לעשות איתה קשר מיטיב, לכוון אותה מה עוזר לילד שלי על ידי חיזוק חיובי, לתת לה תחושה אמיתית שאני סומכת עליה ועוד ועוד.

ואם אני באמת חושבת שהיא אבודה, שאין סיכוי שהיא תהיה הגננת הטובה לילד שלי- אז יש לי אפשרות להעביר את הילד שלי לגן אחר. יותר מזה, יש לי חובה כזו.

האופציה הכי גרועה היא להשאיר את הילד בגן ולהרגיש שאני והוא קורבנות של המערכת.

זה פוגע בתפקוד של הגננת, זה פוגע בקשר של הילד שלי ושלה וזה פוגע בבריאות הנפשית שלי.

כשעם ישראל עומד לפני ים סוף ובוכה- תקוע בין המצרים שרודפים אחריו והים- כלום לא זז. בני ישראל מרגישים קורבנות- הים מסוכן והמצרים מסוכנים.

רק כשאחד מהם יוצא מהקורבנות, יוצא מתחושת חוסר האונים ועושה מעשה- קופץ לים. נותן אמון בגמישות של הים, מאמין באפשרות שלו להשתנות ולא מחכה לשינוי אלא מניע שינוי- אז הים נפתח.

״שירת הים״ שלי היא לא שירה של קורבנות שניצלו אלא שירה של מי שעשה תנועה של להתגמש, לשנות מהטבע ולהיפתח.

שירת הים של קשר זוגי מתחילה בבחירה לשנות את העמדה הקורבנית ולהיפתח למה שהשני אומר לנו. להיפתח לסיפור יותר מורכב, להיפתח לזה שאף אחד מאיתנו הוא לא רק קורבן בקשר שלנו אלא גם מי שפוגע. שמה שאנחנו יודעים על עצמנו זה חלקי, זה רק הסיפור שלנו, זו לא האמת.

זה להיפתח לאפשרות שאולי אנחנו עיוורים לחלק מהתמונה ואולי להיפתח לזה שאין בכלל קורבנות באהבה. יש בחירה, יש צמיחה, יש קשיים ויש מה ללמוד, תמיד יש עוד משהו שאני יכולה ללמוד מהשני, ללמוד מהעולם.

מי שמחזיק בתפיסה של התניה ושל קורבנות לא גמיש לא רק מול בן/בת הזוג, הוא לא גמיש גם מול המטפל/ת הזוגי- הוא בא להוכיח את טענתו, לא ללמוד ולהיפתח.

רק מי שמבין שכל עוד הוא דבק בסיפור הפנימי הנוקשה שלו הוא מפסיד את השירה של היחד – יכול לעשות את הנס של האהבה.

כל כך הרבה אנשים רוצים לשנות את כיוון הזרימה של החיים שלהם

שינוי כזה קורה רק במפגש עם הסיפור של מישהו אחר, עם החוויה הפנימית של מישהו אחר. זה לא אומר שהשני צודק, הגאולה לא קשורה לצדק אלא לחיבור ולהתחדשות פנימית. השינוי נמצא במוכנות להתגמש ולרקוד ריקוד בין הסיפור שלי והסיפור של האחר ולייצר משניהם שירה חדשה וריקוד משותף.

אני שומעת את השירה הזו שוב ושוב מאנשים שרוצים ללמוד משהו חדש, שרוצים להבין באמת מה הם עושים שפוגע בהם ובאחרים, שרוצים לצאת ממעגל סגור של קורבנות לעולם חדש של אהבה, של שמחה ושל אמון וחיבור.