על שירות קבע, עצמאות, וכאבי גדילה

אני חוגגת השנה שירות קבע של 24 שנים - כאמא לחמישה ילדים. כרגע הפנסיה נראית רחוקה מאוד.

עם חמישה מתבגרים השירות הזה כולל שירותי הסעדה, שירותי הסעות, שירותי משרד, שירותי בידור, שירותי ייעוץ, שירותי מספרה, שירותי ניקיון. בעיקר ניקיון שירותים, אם כבר מדברים על שירותים...

בשנים האחרונות, כשלארבעה מהם כבר יש רישיון, אני מספקת גם שירותי השכרת רכב.

הילדים לא מעיזים לקחת את הרכב ולא להשאיר לי כלום. הם משלמים לי במטלטלין. כמו פעם בכפר, שהיו לוקחים פירות ומביאים תרנגולת, אצלי לוקחים רכב ומשאירים מגבת רטובה מהמעיין, כוסות קפה שחור עם בוץ בתחתית ומיכל דלק ריק.

לפעמים אני מספקת גם שילוב שירותים: לדוגמא: נהגת-מטפלת או ספרית-מבדרת (כמו ליצן-רפואי).

למי שתהה למה אני משתמשת במונח ״התקשרות״ ולא ״היקשרות״, אז לפחות אצלי בשלב הזה בהורות התקשרות ילדים מתבטאת בעיקר בשיחות טלפון בסגנון:

״אמא, תוכלי לאסוף אותי מצומת פרדיס ב22:00? אה, ואני אוכל את הרכב מחר?״

״אמא, אני מתלבט..(ואז מתחילה שיחת לבטים ארוכה לגבי בחירות לשנה הבאה)״

״אמא, תוכלי לקנות לי לפחות איזה 3 בוקסרים מנדפים?״

״אמא, אני בסופר קונה בשרים למנגל עם החברים, איזה בשר קונים לקבב?״

ומי שסיפר לכם שילדים גדולים = עצמאות התבלבל לגמרי.

תמיד אני אומרת לתלמידי- שהתוצאה של התקשרות טובה היא האפשרות לתנועה בין עצמאות לתלות.

אז ילדים גדולים = עצמאות מופרזת ותלות לא מותאמת.

ועכשיו ברצינות , כשזה נוגע לילדים מדובר בתנועה קיצונית ביותר שאומרת:

אני מספיק עצמאי כדי לנהוג לך ברכב, אבל תלוי בך לשלם את הדלק.

אני מספיק עצמאי לטייל במקומות מסוכנים ואין לך שום say בזה אבל אני לא מספיק עצמאי לקחת אוטובוס חזרה מהרכבת כשאני חוזר משם, אז תבואי לקחת אותי ב-23:00?!

אני מספיק עצמאי להכין לעצמי ארוחות מפוארות כשאני עם חברים, אבל כשאני בבית בחופש כל היום אני מחכה שאמא תסיים לעבוד ואז אני שואל אותה ״אמא, מתי אוכלים?״ בדיוק כמו בגיל 5.

וזה מבלבל!!!

ולפעמים זה נראה שככל שהם יותר גדולים, אנחנו יותר קטנים.

קודם כל כי הם כולם, אפילו השניים שעדיין מכונים ״הקטנים״, גבוהים ממני וחזקים ממני.

וגם כי הם יודעים כבר להגיד לי מה אני עושה לא נכון, וזה כבר לא כל כך ברור שהם רואים פחות טוב ממני.

ויש הרבה מאוד דברים בחיים שהם יודעים ויכולים לעשות הרבה יותר טוב ממני.

בכלל באופן יחסי - משהו באיזון התחלף לו.

והכי מורכב זה שככל שהם יותר גדולים נעשה הרבה יותר מורכב לדעת מה המענה הנכון, או במילים אחרות:

כמה להתערב וכמה להניח?

כמה להתקרב וכמה לתת מרחב?

כמה לספק וכמה לתסכל?

כמה לסמוך וכמה לתמוך או לפחות להזהיר?

אם יש משהו שאני יודעת בוודאות זה שלמרות שעל הנייר אני גידלתי אותם, בעומק מי שגידל אותי להיות מי שאני אלו חמשת המופלאים האלה.

וכשהדברים לא ברורים, מדאיגים או כואבים בדרך, אני מזכירה לעצמי את הרגע הזה בהריון הראשון לפני 25 שנה כשהתחילו לי כאבים נוראיים באגן והלכתי לרופא והוא הסתכל עלי בפרצוף מלא רחמים של מי שרואה את הנולד, תרתי משמע, ואמר: אין מה לעשות, גברת, זה טבעי. צריך להתרחב כדי שיהיה מקום לתינוק לגדול - זה כאבי גדילה.

ומאז כל פעם שכואב או מבלבל - אני אומרת לעצמי ״אלו כאבי גדילה״. לא רק שלהם, בעיקר שלנו ההורים.

וגם בזוגיות אני יודעת את זה בכל ליבי - שכל פעם שכואב, אם אני לא אלחם בזה ולא אבהל מזה מאוד, אני אבין בסוף שיש פה כאבי גדילה, שיש פה עוד מקום שהקשר צריך ללמוד ולהתרחב אליו.

וגם בקליניקה עם זוגות - דווקא כשנעשה רגוע וטוב ואז מגיע איזה נושא שעדיין לא דובר, והוא הופך הכל, ונראה שיש רגרסיה והסלמה. ויש בי חלק שאומר: למה זה היה צריך לקרות עכשיו? היה כל כך רגוע סוף סוף?! אני מזכירה לעצמי שאלו ״כאבי גדילה״.

אני מזכירה לעצמי שכל עוד אני פה על הכדור הזה, כנראה שלנפש שלי יש עוד דרך לעשות, עוד אזורים לרפא, עוד אזורי צל להאיר, עוד שכבות להעמיק אליהן.

ואם אני כרגע נורא מבולבלת, ואם משהו מרגיש פתאום מאוד מבהיל, כנראה, כמו שאמר הדוקטור, משהו בתוכי עוד צריך להתרחב.

אני זוכרת כמה נבהלתי כשעם האימהות הזכרון שלי הלך ונעשה פחות טוב וכל מיני אזורים קוגניטיביים דהו. טענתי שמי שיחפש טוב ימצא בחדר הלידה בשערי צדק הרבה חומר קוגניטיבי חשוב שהשארתי שם. אבל אז קראתי מחקרים שמוכיחים שחלק מהשינויים האלה בזכרון הם תוצאה של גמישות מוגברת שיש למוח של אימהות. המוח האימהי מפתח יכולת יחודית לתנועתיות וגמישות כדי להסתגל לתפקיד שמשתנה כל הזמן, ועם הגמישות והיכולת הזו לצמיחה המוח ההורי מפתח גם חוסן.

וזה הדבר המופלא והיחודי שיש בהתקשרות - שזה תמיד הדדי. אני מתרחבת בשביל האיש שלי, בשביל הילדים שלי או בשביל המטופלים שלי - זאת אהבה. והם לא מוותרים לי על צמיחה וריפוי, ולכן עושים לי לא נוח כדי שאתרחב, וגם זאת אהבה.

ומי שמחפש להישאר באזור הנוחות שלו שלא ילך על הורות או על זוגיות, כי זה ממש לא נוח. וכשלא נוח, אפשר רק להתבאס לרגע או להתרחק לרגע אבל אי אפשר לוותר באמת.

כי לוותר זה לא רק לוותר על השני ועל הקשר - זה לוותר על הצמיחה וההתרחבות שלנו.

הנוסחה המופלאה של אהבה התקשרותית היא כזו - מי שאנחנו מתמסרים לחיים איתו, זקוק למוכנות שלנו לצאת מאזור הנוחות הנפשי שלנו ולהתרחב ולגדול. בזכות המוכנות הזו אנו זוכים להיות יותר - יותר מעצמנו ויותר ממה שאי פעם היינו מגדלים את עצמנו להיות.