ענן העצב

ישבתי אתמול בבוקר עם כיתה של אנשים עצובים, כאובים, מטושטשים ועייפים.

הענן הכבד של העצב, הכאב והפחד חנה מעל הבית, וכולנו הרגשנו אותו. וסיכמנו על רוך ועל האטה ודיברנו על רשות להרגיש וגם על רצון ללמוד ולהיות ביחד בתוך זה.

באיזשהו שלב ניסיתי לשלוח את החבר׳ה לתרגל והם פשוט אמרו לי ״לא״. רוצים להישאר ביחד, לא לעבוד קשה עכשיו. מספיק קשה וכבד, אז תמשיכי להחזיק בשבילנו. לתרגל זה מאתגר, זה דורש כוחות, תנועה ומאמץ, וכולנו זקוקים לעוד החזקה ועוד מנוחה.

והבוקר אני קמה ושוב מרגישה שאין לי מושג איך לחיות נכון בתוך המציאות הזו, שלא נעשית הגיונית, בהירה או מאירה מיום ליום. אז אני קמה כל בוקר והיום מלמד אותי.

כשהייתי בת 19 נשבר לי הלב בפעם הראשונה. בענק. עולמי קרס. נערה צעירה, תמימה וטהורה באמת שהאמינה באור, בטוב ובאהבה, וסמכה, ולפתע האדמה נפערה תחת רגליה.

במשך חודשים הייתי צל אדם. המשכתי לתפקד כרגיל אבל חייתי בתוך הענן.

הרגעים הקשים של היום היו רגעי ההתעוררות כל בוקר. היה שם משא ומתן שהיה כמו קרב ביני ובין החיים.

אני זוכרת שכפקחתי עיניים החיים כמו הוטחו בי.

הייתי נערה דתיה. מגיל שנתיים הייתי אומרת ברגע הזה כל בוקר את המשפט : ״מודה אני לפניך ..שהחזרת בי נשמתי בחמלה ״. לא יכולתי לומר אותו. זה היה שקר, ואני שונאת שקרים. לא הרגשתי שום חמלה ברגע הזה. לא רציתי את הנשימה הזו ואת הנשמה הזו. רציתי להישאר עטופה בענן השינה ולא להיות כאן.

בינתיים, בלית ברירה, עטפתי את עצמי באנשים שעשו לי נעים ורך (בחמלה), דבקתי בעשיה שנותנת לי משמעות, ובין לבין הרשיתי לעצמי לבכות, לכעוס, להיות מיואשת..

ומה קרה אז? בעצם כלום. עברו חודשיים שלושה ובוקר אחד קמתי והרגשתי שמחה כמו פעם. שמחה להתעורר, שמחה על כוחות הגוף שלי, שמחה לקראת יומי. זה לא היה שלי, זה לא היה משהו שעשיתי. הענן פשוט עבר. בימים ההם הרגשתי כאילו באמת קיבלתי נשמה חדשה. הקודמת ויתרה והנה הגיעה חדשה ואיתה חיים חדשים.

אז אתמול, בתוך הענן של העצב, הכעס והפחד ממה שקורה לנו כאן כאומה, כאנושות, וכפרטים, בתוך אי הידיעה אם נוכל אי פעם להחלים, בתוך החוויה שהנשמה הכללית הזו שאני חווה מסביבי היא מאוד מאוד פצועה ומאוד מאוד טראומטית, הבנתי...

הבנתי שאין לי מה לעשות חוץ מלהרשות לעצמי לפעמים להרגיש שאני עטופה בענן כבד ולהיות ממש עצובה וגם לכעוס ממש ולפחד מאוד.

ולעשות לעצמי כל יום את היום הכי רך שאפשר, ולהקיף את עצמי באנשים רכים שעושים לי טוב, ולדבוק בעשיה שלי שנותנת לי משמעות.

ותוך כדי שאני מקלידה את המילים הללו השמש מאירה יום חדש מבעד לענן, ואני נזכרת במשהו שנשכח מליבי ומעורר בי שמחה.

״מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך״. נזכרת בבוקר ההוא לפני 30 שנה שבו קמתי שמחה ואמרתי ״מודה אני״ לראשונה מזה חודשים, מה שהרגשתי זה שמישהו מלמעלה מאמין בי למרות שאני איבדתי אמונה.

ואז הבנתי שלאורך כל הזמן הזה שאני לא רציתי בחיים האלה, שאיבדתי אמונה בעצמי ובכוחות הריפוי שלי, היו שם אנשים שאהבו אותי, האמינו בי ולא הרפו ממני.

הזיכרון הזה מזכיר לי הבוקר מי אני, מזיז לי קצת את הענן. כי כל עוד הענן נמצא, והוא עבה, שחור וסמיך, אני צריכה ״חמלה רבה״.

אבל מאחורי החמלה, במקום עמוק יותר נמצאת האמונה שלי.

היום אני לא אדם דתי, אבל אני כן אדם מאמין. אני מאמינה באנושיות. כל העשייה שלי, כל רגע ביום, מושתת על האמון העמוק שלי באדם.

כשזוגות נכנסים לקליניקה נכנס איתם ענן סמיך של חוסר אמון.

התפקיד שלי בתקופה הראשונה של הטיפול הוא תמיד להחזיק עבורם את האמון. בזה אני טובה, בלהחזיק אמון בקשר, באהבה, בטוב, וביכולת של כל אחד מהם להיות הרבה יותר ממי שהוא כרגע. אמון בריפוי.

ואני צריכה להזכיר לעצמי את זה בתוך הענן של השנאה, המוות, הכאב, הפיצול, האלימות והשחור האנושי שמתגבר פה בשנה האחרונה. לזכור שכל זה ענן, ושמאחורי הענן נמצא הכוח האנושי לצמיחה, לאהבה, לנתינה ולריפוי.

״שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך״