פוסט בלי תקווה

בשבועות האחרונים יש ימים בהם אני יוצאת מהקליניקה ובראשי נכתב מכתב דמיוני. למנהיגי העולם, לגנרלים, למקבלי ההחלטות.

בא לי לבקש מהם לחזור הביתה ולהסתכל בעיניים של הנשים שלהם ושל הילדים שלהם ולשאול מה שלומם, איך הם ישנים בלילה, כמה הם מוצאים את עצמם מול סדרות ברצף, כמה הם פוגשים התקפי זעם וכמה מהם רגישו בקצה ובמצוקה נוראית בשבועות האחרונים.

כי לא יכול להיות שהם לא ישמעו מה שאני וכל המדריכים וכל המטפלים שאני פוגשת שומעים מהמטופלים שלהם:

אנחנו בקצה, אין לנו אנרגיות, אנחנו על הג׳אנטים, אנחנו לא מסוגלים לגייס אנרגיות לצמיחה או להתפתחות.

אנחנו בקושי שורדים.. אנחנו בתוך טראומה פעילה, אובדנים חוסר וודאות ומצוקה כבר שנה- וזה שוחק אותנו עד עפר.

ככה זה נראה אצלי בקליניקה, אנשים אמיצים וחכמים ומלאי כוחות שכבר לא יכולים יותר, לא יכולים לעמוד בעוד סבב מילואים, לא מסוגלים לחשוב מה הם יעשו השנה בחגים כשאין שום וודאות, מנסים להתנתק מהחדשות ולשמור על שלווה אבל לא מצליחים לעצור את עצמם מלהיות מעורבים ולהיסחף בייאוש או בחרדה בלי משים.

אני רגילה להיות סוכנת של תקווה, אני מחזיקה תקווה בשביל אנשים גם במצבים הכי בלתי אפשריים ולפעמים אפילו מרגישה שזה התפקיד שלי בחייהם של אנשים אבל השבוע למדתי שיעור חדש על תקווה :

היה רגע אחד בתוך טיפול שאיש מאוד חזק וחיובי פגש כמה קשה לו לשבריר שניה ומיד הלך לתקווה, וברגע שהוא אמר שיש לו תקווה הבחנתי שבת הזוג שלו התנתקה.

והרגע הזה היה לי רגע נורא משמעותי:

הבנתי כמה תקווה גם היא גם יכולה להיות מנגנון כשמפחיד להיות בקשה. אז האטתי ואמרתי לו: כשאתה הולך לתקווה אתה מרגיע את עצמך, אבל אז הילד בפנים שקשה לו נשאר שוב לבד , כמו בילדות וכמו תמיד ויותר מזה, לא רק אתה נשאר לבד, גם בת הזוג שלך נשארת לבד זאת שקשה לה, ואין יחד והיא חייכה והנהנה.

אז החלטתי היום להישאר איפה שקשה, כי גם האוטומט שלי זה ללכת לאופטימיות ולאמון ולתקווה וזה לא פוסט של תקווה ושל למרות ושל הצלחה.

זה פוסט של הכרה בכמה קשה לכולנו להחזיק כל כך הרבה פחד וחוסר וודאות, זה פוסט של נרמול של זה שזה ממש הגיוני אם אתם ברגרסיה, בחוסר חשק, בחוסר מוטיבציה ובתחושה שמה שהשגתם בזוגיות, בקריירה או בהתפתחות האישית נראה כמו עבר מתוק ורחוק.

זה פוסט שרוצה לשמור על כל מי שמרגיש שמשהו בו לא בסדר השנה שהוא לא מצליח, לא מצליח להתפרנס, לא מצליח למצוא עבודה, לא מצליח להתמיד בגמילה, בדיאטה, לא מצליח לעזוב את המסך..

ומכיוון שאני יודעת ששום דבר שאני אגיד או אכתוב לא ישנה שום דבר אצל מקבלי ההחלטות אני מנסה לפחות לרגע, לכבוד השנה החדשה לא להישאר לבד ולא להשאיר לבד את מי שקשה לו, את מי שחסר אונים, את מי שעצוב ועייף אל מול הכאב שאנחנו חווים יום יום כשכל כך הרבה דברים יקרים מתפרקים מול העיניים שלנו.. והאדמה לא מפסיקה לזוז לכולנו.