פחדים

אולי אני לא לבד בזה.. אז משתפת פה

בימים האחרונים אני ברגישות שלא הכרתי, מתקשה להתרכז ולתפקד, גם עכשיו הידיים רועדות על המקלדת.

יחד עם ההזדמנות לטוב נפתחות אצלי בלב כל כך הרבה דלתות של פחד.

פחד שלא יצליח ברגע האחרון

פחד ממה שעלול לקרות עד שתכנס הפסקת האש לתוקפה (עוד חיילים שישלמו מחיר, עוד משפחות שיתנפצו לרסיסים)

פחד מכאב שיהיה על פניהם ועל גופם כשיחזרו שלא נוכל לשאת.

פחד מהמציאות- מזה שמי שנפגוש זה כבר בטוח לא מי שהלך.

פחד שאולי המרחק מהכאב הזה יותר קל מאשר להסתכל לו בעיניים.

פחד מהאשמה שתלויה מעל ראשינו כבר יותר משנה, על ההפקרה, על זה שהמשכנו לחיות, על מה שלא עשינו - ועכשיו נצטרך להסתכל לה בעיניים.

מיליוני פחדים, ממי נהיה ביום שאחרי.. מהאפשרות שלא נוכל להחלים באמת.. ועוד ועוד

לחכות למשהו כל כך, כל כך הרבה זמן,

להתאכזב כל כך הרבה פעמים,

להתקרב לייאוש באופן שאי אפשר להכיל.

החלומות בלילה שמספרים לי שכל מערכות ההגנה שעבדו באופן סביר בשנה האחרונה כבר לא עובדות לי כשהדלת סוף סוף נפתחת.

אני מרגישה שבמרחב הלאומי אני הולכת לאיבוד (כמו תמיד) וכדי שתהיה לי קרקע ללב הסוער אני חוזרת למרחב שבו אני מבינה משהו. חוזרת לקליניקה. למרחב של האהבה.

מזכירה לעצמי מה תמיד קורה כשזוגות מתחילים להתקרב אחרי שנים של מלחמות ונתק:

איך הפחד המטורף עולה דווקא כשיש סיכוי.

איך דווקא אז נעשה נורא מסוכן להתאכזב.

איך דווקא אז אנשים עושים דברים קיצוניים כי הם עלולים להיפגע בטירוף.

איך דווקא אז אנשים מפסיקים לישון, מפסיקים לתפקד.

איך כשחוזרים להרגיש, פתאום הגלים גבוהים והאדמה מתערערת.

איך דווקא כשיש סיכוי לאהבה אנשים מרגישים חשופים ונבוכים ושבריריים.

זה כל כך מפחיד לרצות.. הייאוש הגלוי או הנסתר הם חברים טובים של כולנו. גם אם נאמר לעצמנו שאנחנו מחזיקים תקווה.

וכשקרובים.. כשכמעט מקבלים מה שרוצים, זה כל כך מטלטל, זה כל כך סוער וכל כך חשוף ופגיע.