פיצוי, ריפוי ופצעי התקשרות ממאירים

אתם מכירים את התנועה הזו שכשאתם אומרים ״לא״ לילד או ״אי אפשר״, אתם מיד מרגישים צורך להוסיף לזה פיצוי?

״אבל בשבוע הבא אני אקח אותך פעמיים״, ״מחר נקרא כמה שתרצי״ וכו׳...

כל ״לא״, כל אכזבה וכל גבול מגיעים ארוזים עם פיצוי, התנצלות וגם עם כיווץ בבטן.

כאילו משהו לא בסדר בזה שאני אומרת לא, מבקשת משהו או שמה גבול.

וגם אם בראש אני יודעת שזה ממש בסדר, הגוף מאותת סכנה.

אז ככה אני מאז שאני זוכרת את עצמי. חברה אמרה לי פעם: טלי, בסוף כל משפט שלך לילדים יש סימן שאלה, שמת לב? מה יש לך נגד נקודה בסוף משפט?

אז הרבה זמן חשבתי שזה ככה רק בהורות, אבל העבודה הזוגית שאני עושה בשנים האחרונות חשפה בפני שהאירוע הרבה יותר קשה ועמוק - שאני מפצה בכל מרחב.

לפיצוי הזה יש כל כך הרבה פנים סמויות שלקח לי הרבה זמן לראות אותן.

אני אומרת ״לא״, ואז מיד נותנת פתח ל״מה כן״.

אני אומרת ״לא״ ואז מדגישה ש״אבל אם זה ממש חשוב אז אפשר...״ ואז ה״לא״ נמחק לו.

אבל חמור מזה, אני מפצה בלי קשר לגבולות. אני מפצה עוד הרבה לפני שאמרתי ״לא״. אני מפצה גם כשאני לא מאכזבת.

אני עובדת קשה מראש בקשר כדי לספק המון, וגם כדי לפצות על משהו דמיוני שאני לא יכולה לספק!

לפעמים אני מחפשת תירוצים וסיבות במציאות חיי ובנסיבות של הקשר עבור מה אני מפצה (כשמחפשים סיבות - תמיד מוצאים). לפעמים אני אפילו לא שמה לב שאני מפצה, אבל העניין הוא שאני תמיד במינוס, ועל המינוס הזה צריך לפצות.

הבנתי שבאופן יותר עמוק, אני מפצה כעמדת מוצא. אני מפצה על עצם היותי, או אולי עצם מה שלא היותי. אני מפצה על מי שהייתי אמורה להיות, כמו מישהי שפשטה רגל ברחם וכל החיים מחזירה חובות.

תומר היה הראשון ששם לב שאני עובדת ממש קשה בקשר, בהורות ובחיים המקצועיים בלי שאף אחד ביקש ממני. זה בא מתוכי. כאילו יש איזה חוב לא ברור שאני צריכה לכסות וגם להיות ממש בפלוס כדי להרשות לעצמי לרצות משהו, לבקש משהו או פשוט לנוח ולהיות רגועה בפנים.

וכשאני לא עובדת קשה ומספקת - אני בחרדה.

זה נכון בפן הכלכלי, הפיזי והרגשי. יש בתוכי מין חוזה פנימי שאני צריכה להרוויח את לחמי כדי שיגיע לי משהו. בתוך קשרים מה שקורה באופן פרדוכסלי הוא שמי שמולי נכנס לסייקל ומשתף פעולה - מתאכזב נורא כשאני לא מספקת הכל או כועס נורא כשאני אומרת לא.

אבל גם אם לא, התנועה הזו של לא לספק ולא לרצות כל כך זרה למערכת שלי, שכשאני עושה אותה זה ממש מפחיד ולא נעים למערכת שלי.

הצורך לעבוד קשה בקשרים כדי להרוויח את לחמי זו עסקה פנימית תמידית שאני משועבדת אליה. בעצם אני לא מכירה את עצמי בלעדיה. היא חיה ביני לביני בשיח במעגל סגור ואני משליכה אותה על מי שאיתי בלי שהוא בכלל יודע שהוא מצפה ממני למשהו ושאני מרגישה מחוייבת לעמוד בציפיה הזו.

זה גורם לזה שקשרים זה דבר מעייף שגוזל המון אנרגיה פנימית.

לחוב הזה שאני משלמת, או לדבר הזה שאני אמורה לפצות עליו, יש תכנים מתחלפים. זה יכול להיות קשור בכל גיל ובכל שלב בחיים ובכל קשר לסיבה חיצונית אחרת.

אבל מה שקבוע הוא שאני ״לא מספיק משהו״ ולכן אני מחוייבת לעבוד ממש קשה כדי לפצות על זה.

בשנים האחרונות, סביב עבודת הטראומה שאני מפתחת, אני עסוקה בהבנה ומיפוי של ״מודלים פנימיים של עבודה״ - מודלים הישרדותיים שהתגבשו למערך חיים שלם וקבוע בעקבות טראומה התקשרותית. משהו בהבנה שיש פה מודל עבודה פנימי שלי שמהנדס את הדרך שבה אני עושה קשר עם העולם בראש שלי, עשה לי מרווח בפנים.

משהו בתפיסה של המנגנון הזה שלי כהפעלה של טראומה התקשרותית שאני משחזרת בכל קשר שלי איפשר לי להתחיל לעשות הפרדה בין עולמי הפנימי ובין המציאות, בין מה שפעם למה שהיום. זה עוזר לי לשחרר את יקירי ואת עצמי מהעיסקה הזו, ואולי לא לשחרר אבל לפחות לשים עליה סימן שאלה ולהטיל ספק בהנחות המוצא שלה.

משהו בדרך הזו עזר לי לחשוף לאור את כל הדרכים שבהם אני מפצה, לראות כמה מעט אוויר זה משאיר לי בחיים, וכמה כעס סמוי נמצא שם מתחת לפני השטח כשאני לא מצליחה לרצות או להגיד לא. ואז כשאני אומרת ״לא״ זה כבר בקצה ובכעס.

אני גם מזהה כמה הבור של היאוש שלי מגיע כשהמנגנון הזה משתלט עלי.

משהו בדרך הזו עזר לי להבין שאני לא עושה טובה לאף אחד כשאני ״עובדת קשה בקשר״ לפני שאני מבקשת ממנו משהו או שאני מרצה אותו במקום פשוט לאהוב אותו.

והכי כואב: ראיתי איך באופן פרדוכסלי המעיין של האהבה והדאגה שלי לאהובי (ברבים) נחסם כשאני עובדת דרך המנגנון הזה. אז אני עושה המון אבל הם מרגישים אהובים פחות.

כי ככה זה בקשר: ה״מרצה״ לא יכול לעבוד עם ״הרוצה״. אלו מערכות מקבילות; וככל שאנחנו יותר מרצים אנחנו פחות רוצים, ומה שהאנשים שאיתנו צריכים מאיתנו זה שנרצה (בחיריק ושווא) ולא שנרצה (בשווא וקמץ) (אני מקווה שהמורה שלי ללשון לא קוראת את הפוסט הזה).

והכי עצוב בשבילי - משהו בזה איפשר לי לראות שכל עוד אני עובדת באופן לא מודע בלהיות שווה משהו, כמה שאני לא עובדת בזה, זה פשוט לא מתמלא! זה כמו רגע של פלוס בבנק שנשאב לכונס הנכסים הפנימי שלי שניה אחרי.

מאז שהתחלתי לעסוק במודל הזה לעומק ובהשלכות שלו, אני מזהה אותו על אנשים בכל כך הרבה מופעים. אני מבינה היום שהמנגנון הזה הוא בעצם המקור של הרבה זעם ומרמור בקשרים. הוא גם המקור של הרבה ניתוקים בתוך קשר, והרבה פעמים גם המקור של דכאון, כי לחלק מהאנשים הדכאון הוא כסא המפלט היחיד מהמנגנון הסזיפי הזה.

משהו בלהסכים לראות ולחקור את המנגנון הזה מאפשר לי (לפעמים) לשים נקודות בסוף משפט ולאפשר לאחרים לידי לראות אותי בבהירות ולא דרך משפטים מעורפלים ומכשילים.

אז אם גם אתם עובדים ממש קשה כדי להרגיש ראויים - לאהבה, למנוחה, לקירבה או להרפיה - אולי משהו מזה ירגיש לכם בבית.

ואם אתם עובדים ממש קשה כדי להרגיש מספיק - מספיק טובים, מספיק חכמים, מספיק יפים, מספיק מעניינים או אטרקטיביים - אולי משהו מזה ירגיש לכם בבית.

ואם אתם מרגישים חרדה או כעס או ייאוש כשלא הצלחתם לרצות או לספק - אולי משהו מזה ירגיש לכם בבית.

ואם זה מרגיש מוכר מעצמכם, מבני הזוג שלכם או מהמטופלים שלכם, אני רוצה לספר לכם מה למדתי שעוזר לי ומה ממש לא. אולי זה יעזור גם לכם.

לא עוזר לי שאומרים לי שאני ראויה ואהובה כמו שאני. מנטרות לא עוזרות לי. כשאומרים לי אותן אני מרגישה מרחק וניתוק, כאילו אמירה כלשהי יכולה לרפא פצע כל כך עמוק.

לא עוזר לי ששופטים אותי או מחנכים אותי כשאני בתוך המנגנון הזה. ״את לא עושה טובה לילדים שלך כשאת... את לא מלמדת אותם ש...״

גם לא עוזר לי שאומרים לי מה אני כן צריכה לעשות, כי כשמפעילים עלי כוח, אפילו מעט, אני רק מרגישה פחות, הפצע חי והמנגנון מתגבר.

אז מה כן עוזר?

שמישהו עוזר לי לזהות כשזה מופעל ולהאט לשם ברכות.

עוזר לי שאני לא לבד שם, שאני מרגישה שמוכנים להיות איתי שם בלי להזיז אותי.

עוזר לי שלא מנסים להוציא אותי ממנו, שמבינים את הרווח שהוא נותן לי - אני רגועה יותר כשאני מספקת. אני יותר בשליטה.

ולהיפך - כשאני לא אני יותר פגיעה, אני פוחדת, אני בחוסר שקט ובסכנה. (זו הילדה)

ועוזר לי שרואים גם את החלקים היפים שכלולים במנגנון הזה: חריצות, אחריות, מסירות, איכפתיות, ולא מוחקים אותם.

עוזר לי שעוזרים לי, שסומכים עלי שם, על הכוח לריפוי שלי שיבוא מתוכי ועל החכמה שלי.

ותמיד עוזר לי חיבוק.

ועוזר לי לשיר וגם לצחוק על זה (כי אין כמו לצחוק על ה״דפקות״ שלי):

״את לא צריכה לעבוד קשה,

זה יפה לך ממש

באפס מאמץ

כי את קלאס

באפס מאמץ״