צמיחה וצמחייה

בחודשים האחרונים קורה בחצר האחורית של הבית שלנו משהו חדש ומאוד לא פרקטי, אני מגדלת גידולים.

יש לי ״בית תינוקות״ גדול שבו אני מנביטה זרעים, כל זרע שנובט עובר לפעוטון, ולאחריו לגן הילדים, ליתר דיוק לרשת גני ילדים, מסודרים לפי גיל וגודל הנבטים, וכשאלו חזקים דיים הם עוברים לאדמה.

הגינה מתמלאת בירקות מכל מיני סוגים (צמחי תבלין, עלים ירוקים, עלי תה, דלועים, עגבניות ועוד).

במקביל, בכל חודש חודשיים כאילו בלי להתכוון אנחנו נוטעים עוד עץ פרי.

כבר יש לנו בוסתן עצים בגינה האחורית ששתלנו לפני שלוש שנים, כשקנינו את הבית, אבל בחודשים האחרונים נוספו לגינה הקדמית עוד עץ תפוז, ולפני חודשיים רימון, ואחרונה חביבה נשתלה אתמול התאנה.

זה לא מקרי שזה קורה עכשיו, דווקא בזמן הזה. יש משהו בזריעה ובנטיעה שמחבר את הלב למימד של ריפוי ושל אמונה - מימד של מציאות המכוונת מעבר לעתיד הנראה לעין.

בתקופה בה כל כך הרבה נשרף, כל כך הרבה נלקח, כל כך הרבה נהרס וכל כך הרבה נראה ממש אבוד ולא בר תיקון, האדמה היא שותפה נאמנה שמחברת לכוח החיים.

הזריעה והשתילה הן בשבילי חיבור לכוח החיים המתחדש.

יש שני סוגים של פעולות, אחת לא טובה יותר מהשניה, אבל כל אחת מחוברת לכוח אחר.

יש פעולה שנובעת מהצורך לשנות ולתקן עולם, הצורך להשפיע על המציאות, לפתור את מה שמקולקל. זו פעולה שמאמינה בכוח של האדם לשנות ובמחויבות שלו לתקן עוולות.

ויש פעולה אחרת שנובעת מידיעת הגבול האנושי. היא מאמינה בהתחדשות הטבעית, בכוח החיים וביכולת לריפוי גם כשהמניעה, ההצלה והשינוי כשלו.

נוהגים להתייחס לאמונה כהרפיה של תנועה, של עשיה אנושית, אבל יש גם תנועה של עשיה שהיא חיבור לאמונה, כמו שכתוב בתלמוד הירושלמי:

״אמונה - זה סדר זרעים - שמאמין בחי העולמים וזורע״

זריעה היא חיבור לטבע, לכוח החיים שבטבע. יש בה עשיה מצד אחד ושחרור של שליטה מצד שני. יש בה שותפות של האדם והטבע מתוך אמונה בכוח חיים וריפוי שקיים בכל.

אני בת למשפחה של אודים מוצלים מאש, אנשים שלא הצליחו להציל את היקר להם מכל

אבל עדיין האמינו בתחיה, וזה מה שהניע אותם לעלות מן האפר ולנטוע עצים, לבנות בית ולהקים משפחה.

היום הוא יום פטירתה של סבתי מצד אבי, אישה שאיבדה איש וילד פעוט, הורים ואחים, עברה שבעת מדורי גיהנום, ועם המספר הצרוב על ידה והחלל העצום בליבה בנתה בית, משפחה לתפארת, נטעה בוסתן מלא פירות והצמיחה חיים ואהבה.

אחרי שריפה שמכלה הכל האדמה מתחדשת, האדמה לא פועלת לשינוי, היא לא מוחה על שאינו לפי רוחה, אין בידה להכריע גורלות ולא יסופרו בה סיפורי גבורה.

לאדמה יש את הכוח לחכות לצמיחה.

כשאנחנו מתחברים לכוח הזה של האדמה וזורעים, אנחנו מתחברים לפעולה הנובעת לא מהיכולת להציל, לשנות ולפתור כרגע, אלא לכוח החיים המתחדש של הבריאה.

כבר זמן רב שאני לא מרגישה יכולת או כוח לשנות משהו אמיתי במציאות החיצונית שמתרחשת סביבי. כמעט כל תנועה במציאות החיצונית מכעיסה מישהו, מכאיבה למישהו, מפלגת משהו, שורפת תקווה של מישהו, וכמעט כל פעולה לשינוי מרגישה לי חסרת תוחלת.

בעיניים של פעולות ותוכניות אנושיות לאן שאני לא מסתכלת הרבה נראה אבוד ולא ניתן לשיקום - הן ברמה המעשית והן ברמה התודעתית רגשית.

אבל אני יודעת שיש בכוחנו להאמין בכוח החיים ולזרוע.

כיום יש הרבה גישות לטיפול בטראומה, ורובן יעילות ומיטיבות.

אבל, בסוף היום, כשאני שואלת את עצמי מה קובע אם אני או מישהו אחר יצליח לייצר שינוי עמוק ואמיתי אצל המטופלים שלנו, אצל אנשים שנפגעו אי שם בילדות, מהזנחה, מנטישה, מהתעללות או מניכור, התשובה שלי היא תמיד אחת: ריפוי יכול לקרות מתוך אמונה בכוח החיים המתחדש.

השאלה היא תמיד - האם אני מאמינה במטופלים שלי באמת, לא משנה מה רמת הטראומה והפגיעה?

האם אני מאמינה שכמו אדמה שרופה שמלבלבת ומתחדשת גם הם יכולים לצמוח מן האפר?

האם אני מתבלבלת מגודל החורבן הפנימי וחוברת לייאוש ולחוסר האמון, או שאני רואה את הזרעים המכינים עצמם לנבוט באדמה שמתחת לאפר ומרווה באמונתי את צמיחתם?!

כך גם בארץ הקרועה שלנו - בכל כיוון שאני מביטה אני רואה שסעים עצומים והסלמה, אני רואה הרס עצום ועוולות נוראיות, אני רואה מוות ואובדן, אני רואה כאב של אימהות, אבות ובנים, אני רואה נטל שאי אפשר לשאתו ומחלה שנראית חשוכת מרפא.

ואני - מאמינה בריפוי. יודעת שכמו שהאדמה זקוקה לנו כשותפים שלה לתחיה, על ידי הזריעה, כך המציאות כרגע זקוקה לא רק לאנשים שפועלים לשינוי אלא גם לאנשים שמחוברים בליבם לתנועה של אמונה בריפוי שלא תלוי בנו, אלא בכוח החיים הטמון באדמה ובאדם. אמונה שגם אם נראה על פני השטח שהכל נשרף - מתחת לפני השטח האדמה מתארגנת לתחיה ולריפוי.

אני רוצה לצטט את דבריה של מורה דגולה לריפוי ולטיפול בטראומה, אישה שגדלה גם היא מטראומה במשפחה מאמצת של יהודים פליטים מאירופה כמוני:

״למדתי מהאנשים היקרים לי על מוות, על התמודדות עם שדים ועל הולדת מחדש... מהו התהליך הנאמן הזה שבו רוח וזרע נוגעים באדמה הריקה ומעשירים אותה שוב? את סוד פעולתו אינני מתיימרת להבין. אבל זאת אני יודעת: המאמץ שאנו משקיעים בתכנון ימינו עלול להיות הדל שבמעשנו, אם לא נבין, עם זאת, שמשהו מחכה שנכין לו קרקע, משהו ששוהה לידינו, משהו שאוהב, משהו שממתין לאדמה הנכונה, כדי שיוכל להופיע במלוא נוכחותו.

אני בטוחה שכל עוד אנו נתונים תחת הכוח הנאמן הזה, מה שנראה לנו מת אינו מת, מה שנראה לנו אבוד אינו אבוד, מה שהיו שאמרו כי אין הוא אפשרי נעשה בברור אפשרי.

אני בטוחה שבכל מקום שומם ממתינים להיוולד חיים חדשים, ומה שמדהים אף יותר, החיים החדשים יוולדו, בין אם נרצה בכך ואם לא. אדם יכול לנסות שוב ושוב לעקור אותם מהשורש אך שוב ושוב הם יכו שורשים ויתאוששו. זרע חדש יינשא על כנפי הרוח, ושוב ושוב הם יבואו, שופעי הזדמנויות לשינוי הלב, להחזרת הלב, לתיקון הלב, ובסופו של דבר לבחירה בחיים - בכל זה אני בטוחה.

מהו זה אשר לעולם אינו מת? זהו כוח האמונה שנולד עימנו. זה הוא שגדול מאיתנו, שקורא לזרעים חדשים לבוא אל המקומות החשופים והמוכים והעקרים, כדי שנוכל להיזרע מחדש...״ (קלריסה פ׳ אסטס)