ריקוד של סליחה ותיקון

כמעט תמיד כשזוג בא לחדר הטיפול אחד מבני הזוג ולפעמים גם שניהם נראים כמו ג׳אנקים של הכרה. אנשים זקוקים, ולפעמים ממש חייבים, לקבל הכרה על המצוקה שלהם, ולרוב גם על העוול שנעשה להם (על ידי השני כמובן...). ואז מתחילה מלחמת הכרה - צד אחד דורש וצד שני עושה כל מיני מהלכים שלא מאפשרים לצד הדורש להרגיש שהוא קיבל הכרה מלאה. הבור רק גדל, הציפיה נהפכת לדרישה, הדרישה הופכת לתביעה ולבסוף לאכזבה, נסיגה, ניתוק ויאוש. לפעמים ההכרה מושגת בכוח או מתוך ריצוי וניסיון להרגיע, ואז היא לא מספקת, לא מרגיעה ולא מקרבת.

מה עומד מאחורי הכשל הנורא הזה?

בהתקשרות יש מושג עמוק ומדויק שנקרא REPAIR.

מושג זה מתורגם לרוב כתהליך תיקון, לפעמים כתהליך סליחה.

אבל באמת באמת מדובר בריקוד מאוד מורכב של פספוס והתכווננות מחדש שדורש מיומנות משמעותית משני הצדדים, ובקשר מבוגר דורש שניים שלומדים לרקוד אותו ביחד.

לריקוד הזה יש צעדים מדוייקים, ואם בני הזוג מצליחים לרקוד אותו, לאט לאט הפספוסים נעשים יותר ויותר קטנים והבטחון בקשר הולך ומעמיק. אם בני זוג לא מצליחים ללמוד לרקוד את ריקוד התיקון, הקשר נעשה מסוכן ומרוקן.

תיקון וסליחה הם לא רגע בזמן, אלא תהליך מתמשך. גם כשנעשים תהליכי תיקון חיצוניים על ידי בני משפחה או מטפלים ונאמרת סליחה, אם אין ריקוד המשכי כזה בקשר - התיקון יתמסמס ותחושת הכאב, הניכור, הפגיעה וחוסר האמון יחזרו להיות מנגינת הקשר.

לפעמים כשאני מלווה זוגות (ובעבר גם הורים וילדים בוגרים) ללמוד את ריקוד התיקון הם אומרים לי: זה בדיוק מה שהחברה הישראלית צריכה ללמוד! זה ישנה את המוסיקה ואז ממילא הצעדים של כולם יראו אחרת והמפה תשתנה לחלוטין. נראה לי שזה נכון.

אף אחד לא לימד אותנו לעשות את זה, וזה לא בא לנו טבעי. יש כל כך הרבה כוחות שגורמים לתנועה הזו להיתקע, אבל אפשר ללמוד לעשות אותה. צריך שניים שרוצים ללמוד לרקוד ריקוד של תיקון. צריך שניים שרוצים להבין מה הם עושים שחוסם את התנועה של התיקון.

זו תנועה הכרחית לבניית זוגיות בטוחה. זו תנועה הכרחית לבניית הורות מיטיבה. זו אומנות שיכולה לשנות את המרחב שאנו חיים בו מסרט אימה לסיפור אהבה (מגיהנום לגן עדן).