שיח פנימי על שדים וריפוי

הכי חשוף שלי עד כה (למיטיבי לכת)

יש לי קטע כזה, שהולך איתי שנים. בכל מיני קשרים. דווקא בקשרים הקרובים ממש. שאחרי שקורית הפעלה וקשה בקשר (ריב יענו) ועוברים דרך זה ויושבים לדבר על מה שקרה אז יש לי משפט כזה קבוע:

״אני מבינה שאני עשיתי כך וכך.. ואני מצטערת.. ולוקחת אחריות.. אבל (הנה זה מגיע..) אני גם צריכה שתראה שאתה עשית כך וכך.. ויש לך את החלק הזה.. והוא קורה בעוד מקומות (כאן לפעמים באה תזכורת למקומות הללו- ארועים קודמים שהשני התנהג באופן שהוא התנהג בארוע הזה והפעיל אותי) ושתיקח אחריות על זה..״

אז בזמן האחרון אני עוברת תהליך עם התלמידים שלי של להסתכל לעומק על המבנים המנטליים שלנו שאנחנו מאוד מזוהים איתם.

ובמסגרת זה החלטתי לשאול את עצמי: בעצם למה את צריכה שהשני...?

ורגע לפני שנתתי לעצמי תשובות הסתכלתי על השאלה הזו..

״אני ממש צריכה שאתה ..״, ״אני ממש חייבת שתראה..״

ואני יודעת שכשהנפש מתנסחת ב״חייב״ ו״ממש״, זה אומר משהו עמוק על מי אני ברגע הזה.. ומאיפה אני פועלת.

והאנרגיה של המילים האלה: ״ממש צריכה״ , חייבת שתראה״- זו אנרגיה של איום.

והבנתי שזה בכלל לא מכאן. ולא נולד בקשר עם תומר, זה שלי. זה משהו שקורה לי בקשר.

ואז הגיע החלק הזה וביקש להגן על עצמו, כמו שדון קטן וחכם ולחש לי את הטענה הצודקת שלו באוזן: אבל טלי, באמת לפעמים תומר לא רואה, לא מבין מה הוא עושה.. בלי כוונה כמובן. אז את צריכה להראות לו?!

אז אמרתי לו:

״ חחח... מצאת עם מי להתעסק, אני מתפרנסת מקיומם של שדונים כמוך, זו העבודה שלי.

אתם תמיד צודקים. אבל אני יודעת שה״מילים של אמת שלכם״ באות להסוות אמת יותר עמוקה ויותר פגיעה.

ובגלל שאני כל יום רואה 5 כמוך אני מכירה מעולה את הטקטיקה שלכם: אתם אומרים את האמת על השני ואז מסיטים את תשומת הלב שלי מהאמת החשופה עלי״.

אז השדון התקפל וחזר למקומו..

ואני נשארתי לבד עם השאלה המפחידה הזו: מה קורה לי בפנים ״שאני חייבת״? ״שאני צריכה״?

והבנתי שלמרות כל הדרך שעשינו, ולמרות שאני כאילו הכי סומכת על האיש שלי בעולם. ברגעים האלה אני לא באמת סומכת. ופגשתי שיש שם ילדה קטנה שלא סומכת שידאגו לה ואז דואגת לעצמה / לוחמת על זה שהאחר ייקח אחריות, יראה את עצמו וישמור עליה.

שאולי באיזה מקום יותר עמוק מהמודע, אני לא מכירה שדואגים לי באמת ברמה הרגשית, שמתעניינים במה שאני מרגישה, שמתנהגים אלי ברוך , שאיכפת ממני באמת ואז אני דואגת לי, אני מראה אותי, אני מסבירה אותי..

(וזה לא קורה בכל מקום, ממש לא, לרוב אני ממש לא מתאמצת שיבינו, יודעת לא לצפות ולהישאר מוגנת, החלק הזה עולה רק איפה שיש סיכוי, רק איפה שממש איכפת לי. איפה שיש מי שמקשיב. איפה שמסוכן אני אפילו לא מנסה).

אבל דווקא איפה שיש מי שבדרך כלל שומר ורואה ואיכפת לו, שם אני מביאה את ה.. ״חייבת״ ואת ה..״צריכה״

ותקשיבו קטע, אני עושה את זה מעולה. וזה עובד לי.

בסוף אני תמיד מצליחה להראות לשני איפה הבעיה, איפה הוא מתנהג באופן שפוגע בי.

אז מה הבעיה עם זה?

אז מפה התחיל כל השיח הפנימי- אני לא רוצה להצליח, די, אני בת 50, אני רוצה ריפוי, אני רוצה הרפיה, אני רוצה להפסיק להיות הפרקליטה של עצמי..

ואני יודעת שמנגנונים שמצליחים הם המעכב הכי גדול של הריפוי.

וזה שהמנגנון הזה שלי מצליח זה משאיר אותי תמיד באותה עמדה של מי שעדיין דואגת לעצמה ולא מאמינה שידאגו לה. של מי ששומרת על עצמה. של מי שאחראית על עצמה.

ואז אני אף פעם לא מרפה עד הסוף.. ובאמת סומכת.

אאוץ׳

וכשאני כותבת עכשיו יש לי גוש כזה בחזה ורעד בגרון שמספרים לי שזה מפחיד לי להיפרד מהחלק הזה ששימש אותי בעבר ועדיין... ששמר עלי ועדיין.

זה אפילו מפחיד לראות אותו, וזה עוד יותר מפחיד שהאיש שלי יראה אותו.

הרי כל הרעיון במנגנוני הגנה זה שהם לא נחשפים (בדיוק בגלל זה יותר מוגן לדבר עליו ועל מה שהוא עושה מאשר לכתוב כאן עלי)

אז אני יושבת רגע עם הפחד הזה ושואלת את עצמי, של היום: האם תומר אי פעם השתמש נגדי במשהו חשוף ופגיע שהוא ראה בי?

ועונה לעצמי בבהירות שהפחד לא מפה. לא מהיום ולא מהקשר הזה. אז אני מעדכנת את הילדה, שתדע שאין מה לפחד, שהיא לא צריכה לשמור עלי מלהיות חשופה.

וזה מרגש אותי ואני שולחת לו את מה שכתבתי כאן..

ואז אני מזכירה לעצמי שאני רואה בקליניקה כל יום שכשמישהו מוכן להפנות זרקור פנימה ולראות את ה״שדים״ שמפעילים אותו בקשר זה תמיד צעד לקירבה ולריפוי.

אני תמיד אומרת לתלמידים שלי: אנשים חושבים בטעות שטיפול התקשרותי עובר דרך זה שאני מדברת על הצרכים שלי בקשר והשני נענה. לא, זה מנגנון שליטה, זה להמשיך לתת למה שהיה פעם לנהל אותי.

טיפול התקשרותי, זה כשאני מצליחה להסתכן ולהסתכל באומץ על מה שעשה לי בטוח עד עכשיו בקשר.

כי כשאני עושה את זה קורים 2 דברים, אחד בתוך עצמי, ואחד בקשר הזוגי:

בתוך עצמי, אני מבינה עכשיו, שעד שלא עשיתי את העבודה הזו אף פעם לא פגשתי את הילדה הזו שעדיין לפעמים פוחדת ולא סומכת. הבוגרת אמרה תמיד: יש לך איש שאת אוהבת וסומכת עליו הכי בעולם. והילדה מפעם נשארה שם לבד. ואני מרגישה כמה זה נעים לה שראיתי אותה עכשיו.

ובקשר, כמו תמיד, כשהעזתי להסתכל באומץ על המנגנון הזה שלי, המנגנון של ״להביא את הצרכים שלי לקשר״ , המנגנון המתעתע של לדעת בדיוק מה אני ״חייבת״ ומה אני ״ממש צריכה״, ונשארתי חשופה וחסרת שליטה (וזה מפחיד.. ) – שם הגיחה אהבה.