תלונות, תלונות ועוד תלונות

התלוננות רדיקלית

הבוקר קמתי במוד כזה של מסכנות, קצת הורמונים, קצת חולשה וקצת מציאות.

ואז תומר אמר לי: ווי, המעגל הזה האינסופי של קניות, בישולים, נקיונות... זה מתיש!

ואמרתי לו: כן, והכי גרוע שאין את מי להאשים, כי כשהגדולים פה (4+1) אפשר להאשים אותם בזה שיש לנו המון עבודות בית, אבל כשהם לא פה זה נעשה ממש קשוח.

ואז אמרתי לו: תקשיב, אני חושבת שהקורס הבא שאני פותחת הוא קורס ״התלוננות מודעת״, ואני הולכת ללמד אנשים לטפח התלוננות רדיקאלית.

הרי חוסר הלגיטימציה להתלוננות טהורה מייצר צורך למצוא לה צידוקים:

אם אני לא יכולה להתלונן עם כל הלב - ממש להתמסכן, לקטר על מה שאי אפשר לשנות, על מה שהוא ממש יומיומי ושאף אחד לא הכריח אותי לעשות - אני צריכה להמיר את ההתלוננות בכל מיני רגשות משניים כמו כעס, האשמה, קורבנות וכו׳.

כי אם ״עושים לי״ - אז יש לי צידוק להתלונן

ואם יש מי שאשם - אז יש על מי לזרוק אחריות

ואם יש כתובת - יש תקווה לשינוי

אחד המבנים ההגנתיים הנפוצים ביותר הוא המבנה של ה״אישור הפנימי ההגנתי״.

אם בילדות צורך עמוק וליבתי סומן כ״לא רצוי״, כמגונה, זה לא גורם לו להיעלם. הוא פשוט יורד למחתרת אבל הוא עדיין שם. אבל עכשיו כשהוא מורגש, אני קודם כל צריכה לעטוף אותו בכל מיני צידוקים, האשמות וגינויים.

אז איך מרפאים את הדבר הזה?

כמו כל צורך - מעניקים בבגרות רשות ולגיטימציה למה שגונה בילדות.

הרמב״ם קורא לזה: לרפא את הדומה בדומה. כל הרפואה הסינית בנויה על העקרון הזה.

אולי בעצם כל השנים הללו שתרגלנו עין טובה, חמלה רדיקלית, הכרת הטוב והכרת תודה מתפרצות לנו עכשיו במופע של כעס ראקטיבי ואלימות חסרת גבולות.

אז חשבתי מחשבה שנראית לי רציונאלית: אם כולנו מנסים לתרגל כבר עשרות שנים בכל מיני דרכים עיניים חיוביות על המציאות, הכרת תודה והערכה (לא משנה באיזו דרך רוחנית/דתית הלכנו), והמרחב הציבורי שלנו כל כך שלילי, אולי צריך לתרגל בדיוק את ההיפך כדי להשיג תוצאה שונה?! (זה איינשטיין, כן?)

אולי המאבק בצורך המהותי הטבעי הזה מייצר מלחמה פנימית אבודה שמתבטאת במלחמה חיצונית ובסימפטומים גופניים?!

אז עלה בדעתי שאם נעשה קורסים של ״התלוננות רדיקלית״ וניתן לאנשים את הרשות לקום בבוקר ולעשות מדיטציית התלוננות, במקום מדיטציות של הכרת תודה והכרת הטוב אולי לא יהיה להם צורך להאשים. כי אם אני צריכה להכיר תודה ולראות את החיובי אז ההתלוננות משפריצה לי במסווה ביג טיים בכל מיני דרכים, כי לא ניתנת לה הכרה, כי אני לא נותנת לה מקום בחיים שלי, כי אין לה רשות לבוא ככה, חשופה, עירומה, ילדית, גולמית.

ואז היא מתחפשת לצורות מתוחכמות והרסניות כדי לקבל לגיטימציה.

אני מדמיינת אנשים ששואפים אוויר עמוק למרכז הבטן ומוציאים אותו באווווווווףףףףף

ארוך, מרפא ומשחרר.

אני מדמיינת אותם ממצים את כל האוווף הזה במשך חצי שעה של הנחיה ואז מסתובבים כל היום משוחררים, קלילים ומשחקיים בזכות זה.

אני מדמיינת אותנו משקיטים את כל המחשבות וכל הדפוסים שמפריעים להתלוננות המודעת: את הנסיונות לחפש את הטוב, את הדרייב לצמיחה, את האחריות האישית, את הידיעה שיש לנו בחירה... הכל, ומרכזים את כל האנרגיה למרכז הגוף ומעומק הבטן מוציאים אנחה אחר אנחה.

אני מדמיינת מדע שלם של דורות של מאמות שמסייע לנו בזה,

מצד אחד קרעחצים עמוקים,

מהצד השני גיז׳דורים מתנגנים,

חכמה שהתנתקנו ממנה. התנתקנו מהטבע ומהצורך העמוק והבריא להתלונן בלי עכבות, בלי תירוצים, בלי צידוקים, ושיהדהדו לנו בחזרה שוב ושוב: ״זה באמת כל כך קשה״.

ועכשיו כשהראיתי לתומר את הפוסט הוא נאנח, נשען אחורה, ואמר:

״הפוסט קצר לי מידי״ והוסיף: ״וחסר לי משפט סגירה״.

גבר מעורר השראה