תנו להיות בטטות!

הבוקר מתחיל בהודעה על הפסקת אש. תקווה רפה. מכינה את המקינטה ואז מתקבלת התרעה חמורה. מתכוננת לנוהל ירידה לממד ואז אזעקה. קוראת לתומר, אוספים ילדים מהמיטות ונכנסים לממד. דיווחים, נפילות, עוד התרעות, יוצאים, הילדים חוזרים למיטות.. קפה, יושבת לעבוד, כותבת משפט, ובודקת נזקים בחדשות, יש הרוגים, ועוד מטחים, הלב כבד. מנסה להמשיך לעבוד, עוד ועוד התרעות ואז עוד אזעקה, שוב, שליפת ילדים, לממד. הם ישנים על המיטה, אנחנו מתעדכנים, מחזיקים את הסכנה בחוץ.

קמים לצאת ועוד התראה...

בין לבין מנסה לכתוב משהו בעל ערך, להעמיק, להתחבר. מרגישה כמה זה קשה, אולי בלתי אפשרי. החיים שלנו כמו ברחם עם התקן תוך רחמי - כל הזמן משהו זז, מרעיד, מרתיע ולא מאפשר חיבור, לא מאפשר הפריה וצמיחה.

הרחם שלנו כל הזמן רוטטת, נבהלת , מופרעת...

ובתוך זה אנחנו מנסים לעשות קשר, לצמוח, להעמיק.. וזה לא אפשרי.

כל האנשים שאני פוגשת במצב הישרדותי... מי בחרדה ומי בניתוק וכיבוי.

איך אפשר להתחבר באמת ולהעמיק באמת בלי רצף, בלי המשכיות , בלי יציבות?

ואז מסתכלת על הבטטה ששמתי במים על אדן החלון לפני שבועיים, על פרץ הצמיחה שלה, על החיוניות, על הג'ונגל הירוק שהיא הפכה להיות.

איך כוס המים הרגועה והשלווה הזו נתנה לבטטה בטחון וכל מה שצריך לצמיחה זה בטחון.

וכל כך בא לי להרגיש כמו הבטטה הזו... נמאס לי להרגיש ברכבת הרים, נמאס לי להיות חגורת הבטיחות של הילדים שלי בחיים של רכבת הרים שאין בהם רגע של וודאות, רציפות של שינה, ידיעה שמה שהובטח יקרה ומה שצפוי יתרחש.

אנחנו זקוקים למרחב של מנוחה כדי לחלום, למרחב של יציבות כדי להתפתח, למרחב של שלווה כדי להתרפא.

אנחנו רוצים להיות בטטות, תנו לנו בבקשה להיות קצת בטטות!