תסמונת קדם וסתית (PMS) וסיפור אהבה

בשנים הראשונות של הקשר שלנו, תומר ואני שמנו לב שלא משנה מה אנחנו עושים, פעם בחודש, אנחנו בתוך ריב סוער וטעון שמשאיר את שנינו מאוד כאובים ומערער שוב ושוב את הקשר הנבנה שלנו.

אני לא בן אדם של דרמות רגשיות. יהיו מי שיגידו שאני אפילו די קיצונית בזה, ושאולי כדאי שאני אלמד לריב או להיות בסערת רגשות בלי להיבהל.

לרוב, כשאני מרגישה דרמה רגשית מתקרבת, התנועה הטבעית שלי היא להתרחק.

אבל... כמה שעות בחודש, אני כולי דרמה.

דמעות, מילים קיצוניות, שטף דיבור רגשי מוגזם והצפה עד לניתוק רגשי וייאוש מהקשר.

ניסינו מלא דברים. כתבנו לתומר ביומן מתי זה אמור להגיע. דיברנו על זה לפני. ניסינו להיות קרובים ורגישים. עבדנו כל החודש על לפתוח ולדבר על הנושאים שעלולים להיות טעונים כדי שהם לא יתפוצצו שם כמו הר געש. כלום לא עזר.

בתוך הסערה שלי היה גם שלב שבו ניסיתי (אולי כמו הרבה נשים) להגיד לתומר שאני יודעת שאני הורמונלית אבל... וואו, איזה אבל היה יוצא שם!

מה שלא עשינו לא הצלחנו למנוע את הנפילה לתהום, את הכאב ואת השיקום של יום יומיים לפחות אחרי הארוע.

אני זוכרת שאפילו ניסיתי להגיד משפטים מעודדים של נמנעים כמו:

תראה את החיובי, אצלי זה רק כמה שעות. יש נשים שאצלן זה הרבה יותר ארוך וקשה! גם זה לא ניחם ולא קירב.

בשנה האחרונה אני ״חוגגת״ את הכניסה לטרום גיל המעבר ומרגישה בעוצמה גבוהה יותר ובתכיפות רבה יותר את השינויים ההורמונליים. כל מה שפעם קרה כמה שעות בחודש יכול לקרות גם כל כמה ימים, כמו תנודות של רמת מצוקה, הורמונליות ומתיחות רגשית שהיו שמורות רק לארוע הPMS בכבודו ובעצמו.

הדבר המדהים הוא שזה לא עשה סערה בקשר, אפילו לא אחת. לא לופ, לא איבוד בטחון, לא האשמות ולא ייאוש או התרחקות.

שיתפתי את תומר לפני כמה זמן כמה זה מפחיד להיות בתוך התקופה הזו שאני עוברת - התחושה שאי אפשר לדעת איך תקומי בבוקר, אם תהיה מצוקה בחזה, אם תהיה עוררות בגוף, אם תהיה נפילת אנרגיה. אבל עצם זה שזה לא נכנס בינינו מאפשר לי להושיט יד, לקבל אוזן קשבת, טיפול גוף, שעתיים שקט, או פשוט חיבוק שאפשר לבכות בתוכו.

אני זוכרת את עצמי בפאזה הקודמת שואלת את עצמי בסוף לופ נוראי בינינו: בעצם הייתי במצוקה? אז למה כעסתי עליו? למה לא ביקשתי עזרה?

אמרתי לתומר, שהסיבה שזה ככה היא שאני כבר לא משתכנעת מהסיפור. פעם, לא מזמן, לטירוף ההורמונלי היה מודבק סיפור משכנע, טריגר מטורף, משהו נוראי שקרה בקשר והעיד שלא בטוח לי פה, שהוא לא אוהב אותי מספיק, שהוא לא יכול לתת לי בטחון וכו׳...

היום, בעקבות העבודה שאני עושה בשנים האחרונות עם הסיפור ההגנתי ועם הטראומה ההתקשרותית, למצוקה אין סיפור. ואם יש לה סיפור אז הוא לא סיפור הטראומה שלי שמשתחזרת בכאן ועכשיו. היא סיפור שלא מפעיל אותי ב180 קמ״ש

התוצאה של העבודה הזו היא שהאיש שלי, לא משנה מה קורה בחוץ, גם אם הוא פחות נוכח לרגע, או פישל או פספס, נשאר דמות התקשרות בטוחה בשבילי. אני פונה אליו עם המצוקה או העייפות. אני אפילו מבקשת שיעזור לי להירדם כשקשה (כמו ילדה קטנה), ואז, לא רק שההורמונים לא מייצרים פיצוצים אלא להפך - הם הפכו אותנו ליותר קרובים. הם מאפשרים לי שוב ושוב לסמוך, לבקש עזרה ומספרים למערכת שלי שיש פה מישהו בטוח ואוהב.