תעלת הלידה של הקשר הזוגי

״אני יודעת שכשאני מגנה על עצמי אני פוגעת בך״/ תעלת הלידה של הקשר הזוגי.

כיצורים פגיעים ,פיזית ורגשית, בכל פעם שאנחנו מרגישים איום, אנחנו מתגוננים, בדרך כלל האיום לא מודע וההגנה לא מודעת, ולפעמים כן.

יש אינסוף סוגי איומים, ואינסוף סוגים של הגנות.

בקשר שיש בו תלות- קשר התקשרותי- כל דבר קטן יכול להיות טריגר ליציאה מסטייט של בטחון לסטייט של איום . וכשהבטחון מתערער מערכת העצבים שלנו מפעילה הגנה.

ההגנה יכולה להיות ניתוק, אלחוש, תקיפה, בריחה, בדיחה ועוד ועוד..

כל הגנה שאנחנו מפעילים, במודע או שלא במודע, פוגעת במרחב הקשר, ויוצרת גל חוזר של חוסר בטחון.

עד כאן- זה ברור ופשוט,

אז למה המשפט:

״אני יודעת שכשאני מגנה על עצמי אני פוגעת בך״ הוא כל כך טעון?

הטענה שלי שהמשפט הזה הוא תעלת הלידה של הקשר הבטוח, הנקיק שאם לא עוברים דרכו אין ריפוי של קשר..

איך זה קשור ללידה? כמי שהיתה ברגע הנפלא והנורא הזה של לידה 5 פעמים למדתי להכיר היטיב בתוכי את התנועה הפנימית שנמצאת שם שמכוונת אותי לא לאפשר לתינוק לעבור כדי לשמור על עצמי מהכאב, מחוסר שליטה ומהלא ידוע המפחיד כל כך.

מנסיוני בחיים ובקליניקה, גם בזוגיות, כשמגיע הרגע הזה, של לראות ולהרגיש באמת מה אני עושה עכשיו הוא כל כך לא מובן מאליו, כל כך מהפכני וכל כך לא פשוט לאמירה שאנשים יעשו הכל כדי להתחמק מלהרגיש אותו באמת ולהגיד אותו באמת לבני הזוג שלהם.

וכמו תעלת הלידה, כשמגיעים לשם, זה מרגיש בלתי אפשרי ומפחיד, ומצד שני הוא התנאי לחיים.

ובגלל שהוא כל כך מפחיד וקשה לכולנו יש לנו אלף דרכים לא להשאיר את המשפט הזה כמו שהוא בעירום, נקי, בלי כוכבית:

אז יש אנשים שמכחישים- ״לא האשמתי״, ״לא צעקתי״ , ״לא ביטלתי״, לא התנתקתי״ ״לא הגנתי על עצמי״, ״לא התגוננתי״

יש אנשים שמקטינים- רק רציתי.. רק הסברתי.. בסך הכל..

ויש אנשים שמאשימים את האחר בהפעלת הסכנה- כאילו מעשים בקשר מתקזזים- אני הגנתי על עצמי כי הוא ... אם היית אומרת את זה אחרת לא הייתי מתכווץ ומגן על עצמי.

למה זה כל כך מפחיד ? להבין שכשאני מגנה על עצמי אני עושה תנועה שפוגעת באחר?

למה זה כל כך מפחיד לראות שאני פוגעת? ושיש לי חלק במה שקורה? למה כל כך מפחיד להסתכל במראה הזו שאני, האמיתית, לא הפנטזיונית, משתקפת בה?

קודם כל כי טבוע לנו בגוף מילדות שכשאנחנו ״אשמים״ במשהו אנחנו נדחים, כועסים עלינו ומביישים אותנו. ולכן אנחנו עושים הכל כדי לא להרגיש אשמים. אנחנו מצדיקים את עצמנו, מקטינים את האחריות ומכחישים את המעשה.

אבל יש עוד סיבה: קשה לנו לראות ולהבין שאנחנו פוגעים וקשה להישאר במקום הזה שבו אנחנו פוגעים כי אנחנו באמת באמת רוצים להיות טובים. זה במהות שלנו. ולהבין שפגענו ולהיות שם עם כל הלב, זה להבין כמה התרחקנו מהמהות שלנו וכמה הלכנו לאיבוד- וזה מפחיד. ולהבין שפגענו באדם הכי יקר לנו בעולם- זה פחד מוות.

איזה מבאס זה שהפתח היחיד להתקרבות ובטחון היא לעשות את הדבר שאנחנו הכי נמנעים מלעשות אותו?

בלידה, התינוק יוצא לאוויר העולם ונושם נשימה ראשונה, רק עם ההסכמה של האם להיפתח מעבר לגבולות שלה ולהרגיש ולאפשר את מה שנראה לה כבלתי אפשרי.

כך גם בקשר זוגי, רק כשמסכימים להסתכל במראה המאיימת הזו ולראות שאנחנו פוגעים, ולהרגיש באמת את הפגיעה- רק אז הקשר עובר ממצב של תקיעות לנשימה וחיים.

באופן פרדוכסלי, דווקא כשאנחנו מסכימים להיות מי שפגע בלי להקטין ולבטל, אנחנו מזרימים חיים חדשים ללב הטוב שלנו.

דווקא כשאנחנו מכירים בזה שפגענו ושיש לנו אחריות מלאה על זה עולה חרטה על הפגיעה וצער עמוק על שהשני נפגע.

רק אז המרחב מתרחב, ומתרכך ומתאפשרת סליחה ונוצרת התקרבות. זה הרגע שבו הריפוי של הקשר מתחיל: כשהאדם השני מרגיש כמה כואב לנו, כמה איכפת לנו- ומרגיש אהוב.