תשחררי! מה הבעיה שלך? תשחררי!

תשחררי! מה הבעיה שלך? תשחררי!

הבוקר חוויתי בגופנפש שלי חוויה מרפאת ופעם ראשונה הבנתי בגוף מה שאני מלמדת כל כך הרבה שנים.

במשך החיים הלכתי מידי פעם לטיפולי גוף, אני אוהבת מגע וזה תמיד כיף לי להתמסר ושמישהו אחר מטפל בי, בעיקר בשתיקה.

אבל לא פעם, כשבאתי לטיפול בתקופה מתוחה בחיים והגוף שלי היה מכווץ חוויתי רגע לא פשוט שבו כשהמטפל מנסה להניע יד או רגל ונתקל בכיווץ הוא אומר לי ״תשחררי״ או ״אל תחזיקי״. הרגע הזה הוא תמיד רגע קשה בשבילי. אני מרגישה ״מטופלת בעייתית״ מנסה ממש לרצות את המטפל ולשחרר, כמובן שככל שאני מתאמצת המתח שלי עולה. אני מרגישה כשלון ובושה- ״משהו בי לא בסדר שאני לא מצליחה לשחרר״.

היום, תומר עשה לי טיפול (מאז שאנחנו יחד זה בזבוז זמן וכסף ללכת למטפלים אחרים- הטוב ביותר ישן לצידי במיטה) אני אחרי יומיים קשים עם דאגות בריאות. הוא ניסה לעבוד לי על השכמות ולהניע את היד, וכמובן שהוא נתקל בהתנגדות (אני דואגת=אני מכווצת ) ואז הוא אמר לי : ״ואו, מאמי, את כל כך במתח״. ואז הוסיף ״אני יודע את זה כי כשאת במתח גבוה כל כך קשה לך לא להחזיק״.. המשפט הזה היה לי כל כך נעים בלב. גם תומר, כמו המטפלים האחרים, הרגיש את הכיווץ שלי, את ההחזקה. אבל במקום לתת לי להרגיש בושה וכשלון הוא ראה שאני מחזיקה ומכווצת כי אני במתח, והוא כאב את המתח שאני נמצאת בו ונתן לי להרגיש נראית.

באותו רגע, משהו נרגע לי בלב, ועברו שלוש שניות והוא אמר לי: ״או, עכשיו הרבה יותר טוב״

נראות היא צורך התקשרותי עמוק אצל כולנו- תינוק שנראה במצוקתו, ובכאבו- הוא תינוק שיקבל טיפול, תשומת לב והרגעה.

כולנו צריכים וכמהים להראות, בעיקר איפה שקשה לנו, איפה שאנחנו מתקשים- כי שם אנחנו הכי צריכים עזרה.

אי שם בדרך, במהלך הגדילה של רבים מאיתנו, נראות היתה מקום של פגיעה: כשראו אותנו: גינו, ביישו, התאכזבו מאיתנו או הלכו - ולכן אנחנו מעדיפים שלא להראות.

בטיפול בגישה ההתקשרותית ״הקשר כמרפא״ אנחנו רואים לאנשים. קודם כל כי זה טיפול זוגי, בטיפול זוגי יש למטופל הרבה פחות שליטה על מה שיראו לו, אנשים פחות יכולים להסתתר ויותר חשופים. ואחר כך, כי אם לא נראה מה אנשים עושים בקשר לא נוכל לעזור להם לעשות משהו אחר כדי שהקשר יעבוד. כי מה שהם עושים גורם סבל עצום להם ולבני הזוג שלהם.

הקו הזה בין לראות למישהו מה הוא עושה כשהוא במצוקה ובין לשפוט, לבייש, לתת תחושת כשלון הוא קו דק מאוד אבל הוא כל הסיפור כולו.

העמדה ההתקשרותית היא שכשמישהו נראה ומרגיש בושה או פגימות- הוא מתכווץ ומתקשח עוד יותר ועושה יותר הגנות ופחות פתוח לשינוי.

יש גישות טיפוליות שאומרות שהתפקיד של המטפל הוא רק ״להיות עם״. במקרה כזה אין סכנה של שיפוטיות, של ביוש או של חוויה של חוסר מסוגלות.

אבל אז, לא רק שאנשים ממשיכים לעשות מה שהם עושים שלא עובד להם אלא שאין ריפוי לחוויה של הנראות.

המטרה ההתקשרותית היא שכן ״יראו לנו״, שלא רק ״יהיו איתנו״ אבל שהחוויה של הנראות תהיה חוויה טובה, ונוכל להרפות ולהראות עוד..

ריפוי אמיתי הוא להיות בנוכחות מישהו שמרגיש אותנו, את הכוח שלנו והיופי שלנו ואת הבהלה שלנו ואת ההגנות שלנו. מישהו שרואה ולא מפנה אלינו אצבע מאשימה אלא אומר לנו ברוך: ״ואו, את כל כך לא בטוחה״ , ״בטח שתכעסי״, ״ברור שאת לא מאמינה״, ״ברור שאת לא יכולה להרפות ולכן את מכווצת״ והקבלה וההבנה שלו מאפשרות לנו להרגיש בטוחים, להירגע, להרפות ולרצות להשתנות.